חתולת עולם11
New member
מתי לוותר?
זהירות, פוסט ארוך.
חמישה סבבי IVF, ואחד נוסף שלא הגיע לשאיבה. השניים הראשונים הסתיימו בזקיק אחד ריק. השלישי הסתיים בביצית אחת לא בשלה. החלפתי רופא.
הסבב הרביעי הפתיע: 3 ביציות, 2 בשלות והשלישית הבשילה בדרך. אפס הפריות. הרופא הציע מיון זרע אבל לא הצלחנו להגיע אליו כי הסבב החמישי הופסק באמצע. הגוף שלי התחרפן, המערכת התבלבלה.
ואז הגיע התור לבר-חוה, שחיכיתי לו 7 חודשים. הוא הציע פרוטוקול שהשתנה מהותית באמצע הסבב. התוצאה, אני מודה, אכזבה אותי - רק ביצית אחת. למודת ניסיון כבר הספדתי אותה. אבל עשינו מיון, והשתמשנו בקלציום. כיוונו את כל התותחים הגדולים.
ולראשונה בחיי היתה הפריה. והיה עובר. והתרגשתי. ושניה לפני שהוא הוחזר לרחמי ראיתי אותו בווידאו ודיברתי אליו. או אליה. קיוויתי שאליה. והייתי בטוחה יותר מכל דבר בחיים שלי שזהו זה. שעברנו את המכשול הגדול. ובמשך שבועיים דירתי אליה ושמרתי עליה ודמיינתי אותה.
וערב לפני הבטא, במוצאי שבת, בעבודה – הכתמות. ובבוקר כבר ברור שזו ווסת. והבטא שלילית.
נושא התרומה עלה אצלי כבר בטיפול השני. אני בת 42 וחצי, וכל החיים בכלל לא חשבתי שארצה ילדים. זו לא היתה משאת נפש. לא כמיהה. ומערכות היחסים שלי תרמו לזה רבות. ואז הכרתי את האיש שלי, שמרגיש כאילו חזרתי הביתה (הוא אומר שחבל שלא הכרנו לפני 10 שנים, אני טוענת שהוא לא היה מעריך אותי אז
) ואני רוצה להקים איתו משפחה.
והזמן נושף לי בעורף, וגם הרצון לאימהות צעירה (כן, אני עדיין צעירה. אני עושה דברים שנשים צעירות ממני בהרבה לא מעזות...) אנרגטית ושפויה, וגם מערכת הבריאות ששמה אצבע מוכנה על ההדק שיפסיק את מימון הטיפולים שלי (עד כה קיבלתי אישורים, וזה לא פחות מנס מבחינתי). ובעיקר התחושה שאני פגומה. שאצטרך "להתפשר", ולהיות ב"היריון סוג ב'" ואחר כך גם "אמא סוג ב'" (וכאן אני מתנצלת מראש אם הניסוח הזה פוגע במישהי . אלה לגמרי התחושות הפרטיות שלי, והאבל הפרטי של בתהליך). וכל הזמן מזמזם לי במוח משפט של חברה שהיא היום אמא מאושרת מטיפולים: "בסוף זה קורה". אז זהו, שלא. לא תמיד בסוף זה קורה. מה זה בכלל הסוף?
ואני מנסה להסתגל לרעיון התרומה. ולפעמים הוא נראה הגיוני ומבורך ופשוט כל כך ופעמים רבות יותר הוא קשה מנשוא. ואני מתה מפחד מכל הדברים הטריוויאליים: שלא אתחבר לתינוק, שלא אתאהב בו, שארגיש פונדקאית לילד של בן הזוג שלי, שתמיד אחפש מה יש בו שהוא לא "אני". לטוב ולרע. שבן הזוג שלי יהיה יותר אבא מאשר אני אמא. שהאחיין שלי שבדרך יהיה יותר נכד של אמא שלי מאשר הילד שלי.
ואני מנסה להסיט את הפוקוס, מביצית - לילד. ילד שאגדל, ואניק, ואטפח, ואחנך, ילד שילמד לחקות אותי ואוכל לראות את עצמי בו באופן אחר. אולי אפילו באופן אמיתי יותר.
ואפילו עשיתי לעצמי רשימה של כל הדברים הטובים שכן יצאו מהמסע הלא יתואר הזה (למשל: הזוגיות שלנו רק מתהדקת, וזה לא מובן מאליו; הפסקתי לפחד ממחטים; גיליתי כוחות עצומים בתוכי; הצלחתי להיגמל מהציפרלקס; והיי,אני יודעת בוודאות שאין לי איידס!).
אז אולי למישהי יש תובנות?
האם זה נכון בכלל להמשיך לנסות? האם יש טעם? האם יש הצלחות?
מתי כבר "מותר" להגיד די? מתי להיכנע לסטטיסטיקה ולהפסיק להתנחם בשברי התקדמות? מחפשת את התובנה שתתן לי מנוח, שתעביר אותי בלב שלם הלאה.
זהירות, פוסט ארוך.
חמישה סבבי IVF, ואחד נוסף שלא הגיע לשאיבה. השניים הראשונים הסתיימו בזקיק אחד ריק. השלישי הסתיים בביצית אחת לא בשלה. החלפתי רופא.
הסבב הרביעי הפתיע: 3 ביציות, 2 בשלות והשלישית הבשילה בדרך. אפס הפריות. הרופא הציע מיון זרע אבל לא הצלחנו להגיע אליו כי הסבב החמישי הופסק באמצע. הגוף שלי התחרפן, המערכת התבלבלה.
ואז הגיע התור לבר-חוה, שחיכיתי לו 7 חודשים. הוא הציע פרוטוקול שהשתנה מהותית באמצע הסבב. התוצאה, אני מודה, אכזבה אותי - רק ביצית אחת. למודת ניסיון כבר הספדתי אותה. אבל עשינו מיון, והשתמשנו בקלציום. כיוונו את כל התותחים הגדולים.
ולראשונה בחיי היתה הפריה. והיה עובר. והתרגשתי. ושניה לפני שהוא הוחזר לרחמי ראיתי אותו בווידאו ודיברתי אליו. או אליה. קיוויתי שאליה. והייתי בטוחה יותר מכל דבר בחיים שלי שזהו זה. שעברנו את המכשול הגדול. ובמשך שבועיים דירתי אליה ושמרתי עליה ודמיינתי אותה.
וערב לפני הבטא, במוצאי שבת, בעבודה – הכתמות. ובבוקר כבר ברור שזו ווסת. והבטא שלילית.
נושא התרומה עלה אצלי כבר בטיפול השני. אני בת 42 וחצי, וכל החיים בכלל לא חשבתי שארצה ילדים. זו לא היתה משאת נפש. לא כמיהה. ומערכות היחסים שלי תרמו לזה רבות. ואז הכרתי את האיש שלי, שמרגיש כאילו חזרתי הביתה (הוא אומר שחבל שלא הכרנו לפני 10 שנים, אני טוענת שהוא לא היה מעריך אותי אז
והזמן נושף לי בעורף, וגם הרצון לאימהות צעירה (כן, אני עדיין צעירה. אני עושה דברים שנשים צעירות ממני בהרבה לא מעזות...) אנרגטית ושפויה, וגם מערכת הבריאות ששמה אצבע מוכנה על ההדק שיפסיק את מימון הטיפולים שלי (עד כה קיבלתי אישורים, וזה לא פחות מנס מבחינתי). ובעיקר התחושה שאני פגומה. שאצטרך "להתפשר", ולהיות ב"היריון סוג ב'" ואחר כך גם "אמא סוג ב'" (וכאן אני מתנצלת מראש אם הניסוח הזה פוגע במישהי . אלה לגמרי התחושות הפרטיות שלי, והאבל הפרטי של בתהליך). וכל הזמן מזמזם לי במוח משפט של חברה שהיא היום אמא מאושרת מטיפולים: "בסוף זה קורה". אז זהו, שלא. לא תמיד בסוף זה קורה. מה זה בכלל הסוף?
ואני מנסה להסתגל לרעיון התרומה. ולפעמים הוא נראה הגיוני ומבורך ופשוט כל כך ופעמים רבות יותר הוא קשה מנשוא. ואני מתה מפחד מכל הדברים הטריוויאליים: שלא אתחבר לתינוק, שלא אתאהב בו, שארגיש פונדקאית לילד של בן הזוג שלי, שתמיד אחפש מה יש בו שהוא לא "אני". לטוב ולרע. שבן הזוג שלי יהיה יותר אבא מאשר אני אמא. שהאחיין שלי שבדרך יהיה יותר נכד של אמא שלי מאשר הילד שלי.
ואני מנסה להסיט את הפוקוס, מביצית - לילד. ילד שאגדל, ואניק, ואטפח, ואחנך, ילד שילמד לחקות אותי ואוכל לראות את עצמי בו באופן אחר. אולי אפילו באופן אמיתי יותר.
ואפילו עשיתי לעצמי רשימה של כל הדברים הטובים שכן יצאו מהמסע הלא יתואר הזה (למשל: הזוגיות שלנו רק מתהדקת, וזה לא מובן מאליו; הפסקתי לפחד ממחטים; גיליתי כוחות עצומים בתוכי; הצלחתי להיגמל מהציפרלקס; והיי,אני יודעת בוודאות שאין לי איידס!).
אז אולי למישהי יש תובנות?
האם זה נכון בכלל להמשיך לנסות? האם יש טעם? האם יש הצלחות?
מתי כבר "מותר" להגיד די? מתי להיכנע לסטטיסטיקה ולהפסיק להתנחם בשברי התקדמות? מחפשת את התובנה שתתן לי מנוח, שתעביר אותי בלב שלם הלאה.
מאחלת לך שתגיעי להחלטה ותהי שלמה איתה