איילה סליי
New member
מסע של 7 שנים הסתיים לו
ומסע חדש מתחיל
אחיות יקרות למסע,
סופסוף אני יכולה לחלוק איתכן את המסע שעברתי, כשהסוף הטוב הגיע
לפני 8 שנים כמעט, אחרי החתונה, חזרתי מירח דבש כשהוסת איחרה... במשך שלושה שבועות בדיקות ביתיות הראו תוצאה שלילית, ובתמימותי האמנתי להן. לאחר כחודש ניגשתי לרופא, בדיקת דם שהראתה בטא גדולה מ-1000, ושיחה מרוגשת אחת לאחיות של הקופה, כי לא ידעתי אם זה אומר שאני בהריון או לא
היו כמה שבועות של אושר, עד שאיבדתי את התמימות בפעם הראשונה והדופק פסק.שני סבבי ציטוטק עם כאבים מטורפים, והתגברתי יחסית מהר, כי בוודאי שזה יגיע מהר פעם נוספת, 1 מ5 הריונות מסתיים בהפלה ועוד פנינים ששמעתי מרופא הנשים.
המשכנו עוד זמן רב בניסיונות טבעיים, הרופאים שלחו אותנו להתאמן בבית כי הצליח לנו כבר פעם אחת...
לאחר שהתעקשתי הרופא הסכים לתת לי מעקב זקיקים על בסיס טבעי, רק שאז לא הבנתי דבר וחצי דבר, ונגררתי כך במשך חצי שנה עד שעברתי לרופא פיריון של הקופה, ששלח לצילום רחם וביקש שננסה עוד שלושה חודשים בבית...
זה היה השלב שהחלטתי לקחת את העניינים לידיים, עברתי לרפואה הפרטית, והתחלתי לקרוא וללמוד. כמובן שלפורום המדהים הזה היה חלק גדול מאוד בכך.
עברנו להזרעות על בסיס הורמונלי עם בטאות שלילות, כאשר במעקב לקראת הזרעה חמישית גילינו 8 זקיקים. בזכות הפורום המהמם הזה ידעתי שישנה אפשרות לעבור IVF חירום, כי כמובן שהייתי בלחץ אטומי עד שהרופא יחזור אליי. מזלי שיש לי רופא שלא הסכים לוותר על הסבב, עשה הכול כדי שאוכל לעבור שאיבה ומהסבב הזה הגיע הריון מס' 2, עם בטא 45.
הבטא ירדה, לאחר מכן עלתה, ירדה שוב ונתקעה על 77 במשך כמה שבועות. ברור היה שמשהו לא תקין, אך לא ניתן לאבחן האם אכן מדובר בהריון חוץ רחמי בבטא נמוכה כזו.
התאשפזתי מספר פעמים, הרופאים רצו שאעבור גרידה אבחנתית, הרופא שלי היה בחו"ל ולכן התייעצתי כאן בפורום, וקיבלתי את אחד המסרים הכי מרגשים ותומכים שיכולתי לקבל מטוליתי אהובתי שעזרה לי להבין איזו טעות זו יכולה להיות להסכים לכך. לבסוף קיבלתי מטוטרקסט כי ההמתנה שהבטא תתאפס הייתה קשה מידי.
בשאיבה השנייה שלי נקלט הריון מס' 3, ראינו דופק וכאילו שלא איבדתי שני הריונות קודם לכן, הייתי בשמיים. שוב הגעתי לבדיקה שגרתית, ושוב גילינו שהדופק פסק. עברתי גרידה, שכשיצאתי ממנה איחלו לי "מזל טוב"...
בשלב הזה כמובן שעברתי בירור הפלות חוזרות שלא הניב דבר, ייעוץ אצל קופרמינץ וכרפ, הייתה תוכנית לתקוף בכל החזיתות (בלוטת התריס, קלקסן במינון גבוה, וסטרואידים), וזאת מכיוון שלא נמצאה בעיה.
השאיבה הבאה הביאה איתה את ההריון הרביעי, הייתי בשמירה מהבטא החיובית, אך גם כאן קרה אותו דבר בדיוק והדופק פסק, זאת למרות כל הטיפול התרופתי. הקריוטיפ של העובר היה תקין, וברור היה לי שהבעיה שלי היא אוטואימונית.
בין לבין היו ויכוחים בין הרופאים על קיום מחיצה, מינון קלקסן ועוד, רק שבשלב הזה נשברתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד עוד הריון.
התייעצתי עם רופא נוסף (שהציע לי "תנסי עוד הריון אחד או שניים"
), עם בעלי שלא רצה לחשב מסלול מחדש ולבסוף החלטנו יחד על גבול של 5 שנים. מאז היו עוד שאיבות והחזרות רבות של מוקפאים, ביניהם היה הריון חמישי אותו איבדנו בדיוק ביום בו הגיע הדד ליין שהצבנו, ואני הרגשתי בכל ליבי שהדרך שלי לילד היא פונדקאות.
זו החלטה קשה מאוד, היא כרוכה בויתור עצום, יש לה השלכות כלכליות, נפשיות, זוגיות ועוד, ועד שהתחלתי את התהליך, לא יכולתי להבין עד כמה.
ההחלטה על פונדקאות התקבלה כמובן יחד עם הרופא שליווה אותנו בכל צעד בתהליך, קטן כגדול, וחתמנו חוזה עם סוכנות פונדקאות.
חמישה חודשים לאחר מכן פגשנו את הפונדקאית שלנו, חתמנו על חוזה ובהחזרה השלישית היא נקלטה.
זה לא המקום לספר את הקושי הרב שיש בהריון מסוג זה, ורק אומר שהוא דרש ממני כוחות נפש שלא ידעתי שקיימים בי. קשה להסביר את הקשר המוזר הזה שיש בין אם מיועדת לפונדקאית, מעולם לא חשתי בעמדת נחיתות כפי שחשתי במהלך התהליך הזה.
לפני ארבעה חודשים נולד בני, האור של חיי.
השאיבה האחרונה שלי הייתה בסוף דצמבר 2016, והבטחתי לעצמי שאף אחד לא ידקור אותי במהלך 2017
כמובן שכבר ב-1.1 התייצבתי אצל הרופא שלי לקבלת פרוטוקול חדש.
אני מתחילה מסע חדש, בו אני מקווה להיקלט להריון תקין שיסתיים בידיים מלאות, אחרי שצברתי כוחות ומילאתי מצברים.
תודה לכל מי שקראה, מאחלת לכל אחת ואחת כאן ידיים מלאות בקרוב
אחיות יקרות למסע,
סופסוף אני יכולה לחלוק איתכן את המסע שעברתי, כשהסוף הטוב הגיע
לפני 8 שנים כמעט, אחרי החתונה, חזרתי מירח דבש כשהוסת איחרה... במשך שלושה שבועות בדיקות ביתיות הראו תוצאה שלילית, ובתמימותי האמנתי להן. לאחר כחודש ניגשתי לרופא, בדיקת דם שהראתה בטא גדולה מ-1000, ושיחה מרוגשת אחת לאחיות של הקופה, כי לא ידעתי אם זה אומר שאני בהריון או לא
היו כמה שבועות של אושר, עד שאיבדתי את התמימות בפעם הראשונה והדופק פסק.שני סבבי ציטוטק עם כאבים מטורפים, והתגברתי יחסית מהר, כי בוודאי שזה יגיע מהר פעם נוספת, 1 מ5 הריונות מסתיים בהפלה ועוד פנינים ששמעתי מרופא הנשים.
המשכנו עוד זמן רב בניסיונות טבעיים, הרופאים שלחו אותנו להתאמן בבית כי הצליח לנו כבר פעם אחת...
לאחר שהתעקשתי הרופא הסכים לתת לי מעקב זקיקים על בסיס טבעי, רק שאז לא הבנתי דבר וחצי דבר, ונגררתי כך במשך חצי שנה עד שעברתי לרופא פיריון של הקופה, ששלח לצילום רחם וביקש שננסה עוד שלושה חודשים בבית...
זה היה השלב שהחלטתי לקחת את העניינים לידיים, עברתי לרפואה הפרטית, והתחלתי לקרוא וללמוד. כמובן שלפורום המדהים הזה היה חלק גדול מאוד בכך.
עברנו להזרעות על בסיס הורמונלי עם בטאות שלילות, כאשר במעקב לקראת הזרעה חמישית גילינו 8 זקיקים. בזכות הפורום המהמם הזה ידעתי שישנה אפשרות לעבור IVF חירום, כי כמובן שהייתי בלחץ אטומי עד שהרופא יחזור אליי. מזלי שיש לי רופא שלא הסכים לוותר על הסבב, עשה הכול כדי שאוכל לעבור שאיבה ומהסבב הזה הגיע הריון מס' 2, עם בטא 45.
הבטא ירדה, לאחר מכן עלתה, ירדה שוב ונתקעה על 77 במשך כמה שבועות. ברור היה שמשהו לא תקין, אך לא ניתן לאבחן האם אכן מדובר בהריון חוץ רחמי בבטא נמוכה כזו.
התאשפזתי מספר פעמים, הרופאים רצו שאעבור גרידה אבחנתית, הרופא שלי היה בחו"ל ולכן התייעצתי כאן בפורום, וקיבלתי את אחד המסרים הכי מרגשים ותומכים שיכולתי לקבל מטוליתי אהובתי שעזרה לי להבין איזו טעות זו יכולה להיות להסכים לכך. לבסוף קיבלתי מטוטרקסט כי ההמתנה שהבטא תתאפס הייתה קשה מידי.
בשאיבה השנייה שלי נקלט הריון מס' 3, ראינו דופק וכאילו שלא איבדתי שני הריונות קודם לכן, הייתי בשמיים. שוב הגעתי לבדיקה שגרתית, ושוב גילינו שהדופק פסק. עברתי גרידה, שכשיצאתי ממנה איחלו לי "מזל טוב"...
בשלב הזה כמובן שעברתי בירור הפלות חוזרות שלא הניב דבר, ייעוץ אצל קופרמינץ וכרפ, הייתה תוכנית לתקוף בכל החזיתות (בלוטת התריס, קלקסן במינון גבוה, וסטרואידים), וזאת מכיוון שלא נמצאה בעיה.
השאיבה הבאה הביאה איתה את ההריון הרביעי, הייתי בשמירה מהבטא החיובית, אך גם כאן קרה אותו דבר בדיוק והדופק פסק, זאת למרות כל הטיפול התרופתי. הקריוטיפ של העובר היה תקין, וברור היה לי שהבעיה שלי היא אוטואימונית.
בין לבין היו ויכוחים בין הרופאים על קיום מחיצה, מינון קלקסן ועוד, רק שבשלב הזה נשברתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד עוד הריון.
התייעצתי עם רופא נוסף (שהציע לי "תנסי עוד הריון אחד או שניים"
זו החלטה קשה מאוד, היא כרוכה בויתור עצום, יש לה השלכות כלכליות, נפשיות, זוגיות ועוד, ועד שהתחלתי את התהליך, לא יכולתי להבין עד כמה.
ההחלטה על פונדקאות התקבלה כמובן יחד עם הרופא שליווה אותנו בכל צעד בתהליך, קטן כגדול, וחתמנו חוזה עם סוכנות פונדקאות.
חמישה חודשים לאחר מכן פגשנו את הפונדקאית שלנו, חתמנו על חוזה ובהחזרה השלישית היא נקלטה.
זה לא המקום לספר את הקושי הרב שיש בהריון מסוג זה, ורק אומר שהוא דרש ממני כוחות נפש שלא ידעתי שקיימים בי. קשה להסביר את הקשר המוזר הזה שיש בין אם מיועדת לפונדקאית, מעולם לא חשתי בעמדת נחיתות כפי שחשתי במהלך התהליך הזה.
לפני ארבעה חודשים נולד בני, האור של חיי.
השאיבה האחרונה שלי הייתה בסוף דצמבר 2016, והבטחתי לעצמי שאף אחד לא ידקור אותי במהלך 2017
כמובן שכבר ב-1.1 התייצבתי אצל הרופא שלי לקבלת פרוטוקול חדש.
אני מתחילה מסע חדש, בו אני מקווה להיקלט להריון תקין שיסתיים בידיים מלאות, אחרי שצברתי כוחות ומילאתי מצברים.
תודה לכל מי שקראה, מאחלת לכל אחת ואחת כאן ידיים מלאות בקרוב
