חייבת לשפוך "קצת" וגם בסופו של דבר לבקש את עזרתכן
אני לאחר שני הזרעות ושני סבבי IVF שלא הצליחו .
אימי היא זאת שדחפה אותי ונתנה לי את האומץ ללכת על הטיפולים. את בת 41 רווקה והולכת על קניית זרע ולהיות אמא יחידנית מבחירה. אמי ליוותה אותי לאורך הדרך ואף רצתה בזה אפילו יותר ממני . הלכה איתי לכל התורים הבדיקות ופגישות אצל הרופא , גם כשהתור היה ב 12 בלילה. הבטיחה לי להיות איתי לאורך כל הדרך ולעזור בגידולו של הנכד. וכאן הסוף לאידיליה , המפנה . לאחר ההזרעה השניה שכשלה, גילו אצל אמא שלי את המחלה הארורה. ותוך כדי התמודדות עם המחלה כאשר אני איתה לאורך כל הדרך ולמעשה חייה איתה בבית החולים עד כדי כך שמיד לאחר שעברתי את השאיבה בהרדמה נסעתי אליה לבית החולים. אמי יש לציין נלחמת בגבורה, בכוח ובאומץ של נמרה , עברתי גם שני סבבים של IVF , אחד פרוטקול קצר והשני ארוך . הסבב השני הסתיים בהריון כימי . וכמובן ששיתפתי את אמא שלי לאורך כל הדרך וגם בכך. ולאחר שבועיים מההריון הכימי חלה הדרדרות במצבה של אמי ותוך חודש היא נפטרה.
כעת נשארתי מלאת אשמה , כעס ופחד .
אני אכולת אשמה על כך שלא הצלחתי לתת לאמא שלי את מה שהיא כל כך רצתה - מרגישה אשמה על כך שלקח לי חצי שנה לאזן את הגוף מבחינת הסוכר ואחר כך עוד חצי שני של נסיונות וללא הצלחה - פשוט מרגישה כישלון גמור וחרוץ . כל פעם שאני חושבת שעל המצבה יהיה רשום "אשתי , אימנו ואחותו היקרה " ללא סבתי אני נשברת.
בנוסף על כך אני מרגישה אשמה כלפי הילד שיהיה . לא מספיק שגזלתי ממנו אבא כעת גם לא תהיה לו סבתא. אמא נפטרה בשבת שלפני יום המשפחה, ומכיוון שאני מורה, כל הפייס היה מלא בכל הפעילויות שחברותי המורות וגננות עשו עם המשפחות, עם האבות והשנה איני יודעת מדוע הרבה עשו עם הסבים והסבתות . פשוט הרגשתי רע ואשמה על מה שאני עושה לילד.
אני כועסת. אני כועסת עליה שהבטיחה לי כל כך הרבה וכעת היא לא כאן כדי לקיים ונשארתי לבדי . אני כועסת על אלוהים או אל כל ישות עליונה אחרת על שלקח אותה ממני , שלא איפשר לי לתת לה את מה שהיא רצתה ועל ההתעללות שלו בה ובי.
ויש גם את הפחדים . כיצד אני אסתדר בלעדיה ? מי ידאג לי בהריון שרוב הסיכויים שיהיה הריון בסיכון גבוה ? כיצד אני אעבור את הלידה בלעדיה - אני מתה מפחד מהלידה. כיצד אני אסתדר לאחר הלידה עם התינוק בלעדיה מי יראה לי מה לעשות ? ומה יקרה אם יהיו תאומים ? וכשאני אחזור לעבודה, מי יהיה עם הילד ? כעת אני אאלץ להכניס את הילד למעון בגיל ממש מוקדם כי לא אוכל להרשות מבחינה פיננסית מטפלת או להשאר בבית לאחר חופשת לידה.
התחלתי לפי יומיים את הסבב השלישי של ה IVF , כי לפני הכל הבטחתי לה וזה מה שהיא הכי רצתה וגם כאשר כבר הייתה מונשמת היא בקשה ממני להמשיך ואפילו קנתה את שתי מנות הזרע הבאות. יותר מזה כל זה הדגיש לי עד כמה אני רוצה וצריכה את הילד , אז מה שלא יהיה אני אסתדר ואמשיך הלאה יחד עם הילד ואתן לא עולם ומלאו כפי שהיא נתנה לי .
ולאחר כל ההשתפכות , אך זהו המקום הייחידי שאני מרגישה שמסוגלים להבין אותי ואת מה שאני עוברת, אני צריכה את דעתכן ....
מה אתן עושות עם פסח ? עם הנקיונות וההכנות ? אני כנראה אהיה לאחר השאיבה וההחזרה. עד מה מותר להתאמץ , האם כל העבודה הזו לא יוכלה להזיק ולמנוע את ההשתרשות של ההריון ?
בנוסף לגבי הליכות שלמרות שאינן מהירות אך לכמה קילומטרים טובים האם הן עלולות להזיק ולמנוע השתרשות ?
זהו , ושוב תודה על המקום להשתפך ולבכות .
אני לאחר שני הזרעות ושני סבבי IVF שלא הצליחו .
אימי היא זאת שדחפה אותי ונתנה לי את האומץ ללכת על הטיפולים. את בת 41 רווקה והולכת על קניית זרע ולהיות אמא יחידנית מבחירה. אמי ליוותה אותי לאורך הדרך ואף רצתה בזה אפילו יותר ממני . הלכה איתי לכל התורים הבדיקות ופגישות אצל הרופא , גם כשהתור היה ב 12 בלילה. הבטיחה לי להיות איתי לאורך כל הדרך ולעזור בגידולו של הנכד. וכאן הסוף לאידיליה , המפנה . לאחר ההזרעה השניה שכשלה, גילו אצל אמא שלי את המחלה הארורה. ותוך כדי התמודדות עם המחלה כאשר אני איתה לאורך כל הדרך ולמעשה חייה איתה בבית החולים עד כדי כך שמיד לאחר שעברתי את השאיבה בהרדמה נסעתי אליה לבית החולים. אמי יש לציין נלחמת בגבורה, בכוח ובאומץ של נמרה , עברתי גם שני סבבים של IVF , אחד פרוטקול קצר והשני ארוך . הסבב השני הסתיים בהריון כימי . וכמובן ששיתפתי את אמא שלי לאורך כל הדרך וגם בכך. ולאחר שבועיים מההריון הכימי חלה הדרדרות במצבה של אמי ותוך חודש היא נפטרה.
כעת נשארתי מלאת אשמה , כעס ופחד .
אני אכולת אשמה על כך שלא הצלחתי לתת לאמא שלי את מה שהיא כל כך רצתה - מרגישה אשמה על כך שלקח לי חצי שנה לאזן את הגוף מבחינת הסוכר ואחר כך עוד חצי שני של נסיונות וללא הצלחה - פשוט מרגישה כישלון גמור וחרוץ . כל פעם שאני חושבת שעל המצבה יהיה רשום "אשתי , אימנו ואחותו היקרה " ללא סבתי אני נשברת.
בנוסף על כך אני מרגישה אשמה כלפי הילד שיהיה . לא מספיק שגזלתי ממנו אבא כעת גם לא תהיה לו סבתא. אמא נפטרה בשבת שלפני יום המשפחה, ומכיוון שאני מורה, כל הפייס היה מלא בכל הפעילויות שחברותי המורות וגננות עשו עם המשפחות, עם האבות והשנה איני יודעת מדוע הרבה עשו עם הסבים והסבתות . פשוט הרגשתי רע ואשמה על מה שאני עושה לילד.
אני כועסת. אני כועסת עליה שהבטיחה לי כל כך הרבה וכעת היא לא כאן כדי לקיים ונשארתי לבדי . אני כועסת על אלוהים או אל כל ישות עליונה אחרת על שלקח אותה ממני , שלא איפשר לי לתת לה את מה שהיא רצתה ועל ההתעללות שלו בה ובי.
ויש גם את הפחדים . כיצד אני אסתדר בלעדיה ? מי ידאג לי בהריון שרוב הסיכויים שיהיה הריון בסיכון גבוה ? כיצד אני אעבור את הלידה בלעדיה - אני מתה מפחד מהלידה. כיצד אני אסתדר לאחר הלידה עם התינוק בלעדיה מי יראה לי מה לעשות ? ומה יקרה אם יהיו תאומים ? וכשאני אחזור לעבודה, מי יהיה עם הילד ? כעת אני אאלץ להכניס את הילד למעון בגיל ממש מוקדם כי לא אוכל להרשות מבחינה פיננסית מטפלת או להשאר בבית לאחר חופשת לידה.
התחלתי לפי יומיים את הסבב השלישי של ה IVF , כי לפני הכל הבטחתי לה וזה מה שהיא הכי רצתה וגם כאשר כבר הייתה מונשמת היא בקשה ממני להמשיך ואפילו קנתה את שתי מנות הזרע הבאות. יותר מזה כל זה הדגיש לי עד כמה אני רוצה וצריכה את הילד , אז מה שלא יהיה אני אסתדר ואמשיך הלאה יחד עם הילד ואתן לא עולם ומלאו כפי שהיא נתנה לי .
ולאחר כל ההשתפכות , אך זהו המקום הייחידי שאני מרגישה שמסוגלים להבין אותי ואת מה שאני עוברת, אני צריכה את דעתכן ....
מה אתן עושות עם פסח ? עם הנקיונות וההכנות ? אני כנראה אהיה לאחר השאיבה וההחזרה. עד מה מותר להתאמץ , האם כל העבודה הזו לא יוכלה להזיק ולמנוע את ההשתרשות של ההריון ?
בנוסף לגבי הליכות שלמרות שאינן מהירות אך לכמה קילומטרים טובים האם הן עלולות להזיק ולמנוע השתרשות ?
זהו , ושוב תודה על המקום להשתפך ולבכות .