דברים שלא נעים לשמוע אחרי בטא שלילית ראשונה ב- IVF
ביום שישי בצהריים הטלפון צלצל ואימת את תחושת הבטן שלי, תרתי משמע.
כל מי שידע (וזה היה ממש כמעט אף אחד) ניסה להגיד לי שאני פסימית, ושאיך בדיוק מרגישים את זה, ושלמה אני לא עם אמונה. ואני, שכל כך רציתי להאמין, שהינה, יקרה לי נס ובטיפול ראשון ארגיש קצה של חוט, אור קטן, אני הרגשתי שהפעם זה לא.
היום, יום ראשון, הלכתי לדיקור הקבוע. האמת, שדווקא רציתי לבטל, אולי מעייפות, ואולי מהכעס שאפילו זה לא עזר הפעם. אבל הלכתי, כדי לא ליפול לכעס ילדותי, וכדי להמשיך, לעלות על הסוס. ודווקא אז, אמרה לי המדקרת, אחרי שסיפרתי לה על הבטא המתסכלת, שהיא חייבת לשתף אותי שהיא בקונפליקט, היא רוצה לעזור לי, אבל מרגישה שהתחושות הרגשיות שלי, הכאב והעצב, גדולים כל כך, ואני פשוט צריכה להרגע, לנשום נשימות ולהרגע.
פשוט.
ממש פשוט.
היא כמובן התכוונה לטוב, והציעה שאלך לטיפול רגשי, ובמקביל, אמשיך אצלה. אולי ככה, המצב הרגשי, היא מציעה, לא "ייתקע" את התהליך.
תחושה של בדידות עטפה אותי ורציתי לאמר לה שאני כל כך מנסה, כל כך מנסה לנשום, להרגע, אבל שאולי, יומיים אחרי בטא שלילית, זה לא מה שאני רוצה לשמוע, זה לא מה שיחזק אותי.
כשיצאתי אמרתי לעצמי שאני גאה בעצמי, שדווקא הפעם לא נכנסתי לדכאון תהומי וגדול, לא שכבתי יומיים במיטה (אלא רק כמה שעות מול סדרה בסלון), שהלכתי לעבודה, הלכתי כבר לרופא לפרוטוקול חדש, חזרתי הביתה, בישלתי וסידרתי, ואפילו אלך לחדר כושר הערב. וכל הכבוד לי.
ואולי, אולי אין לי אפשרות לצפות ממנה להבין, שלנשום זו מטלה לא פשוטה, יומיים אחרי.
ביום שישי בצהריים הטלפון צלצל ואימת את תחושת הבטן שלי, תרתי משמע.
כל מי שידע (וזה היה ממש כמעט אף אחד) ניסה להגיד לי שאני פסימית, ושאיך בדיוק מרגישים את זה, ושלמה אני לא עם אמונה. ואני, שכל כך רציתי להאמין, שהינה, יקרה לי נס ובטיפול ראשון ארגיש קצה של חוט, אור קטן, אני הרגשתי שהפעם זה לא.
היום, יום ראשון, הלכתי לדיקור הקבוע. האמת, שדווקא רציתי לבטל, אולי מעייפות, ואולי מהכעס שאפילו זה לא עזר הפעם. אבל הלכתי, כדי לא ליפול לכעס ילדותי, וכדי להמשיך, לעלות על הסוס. ודווקא אז, אמרה לי המדקרת, אחרי שסיפרתי לה על הבטא המתסכלת, שהיא חייבת לשתף אותי שהיא בקונפליקט, היא רוצה לעזור לי, אבל מרגישה שהתחושות הרגשיות שלי, הכאב והעצב, גדולים כל כך, ואני פשוט צריכה להרגע, לנשום נשימות ולהרגע.
פשוט.
ממש פשוט.
היא כמובן התכוונה לטוב, והציעה שאלך לטיפול רגשי, ובמקביל, אמשיך אצלה. אולי ככה, המצב הרגשי, היא מציעה, לא "ייתקע" את התהליך.
תחושה של בדידות עטפה אותי ורציתי לאמר לה שאני כל כך מנסה, כל כך מנסה לנשום, להרגע, אבל שאולי, יומיים אחרי בטא שלילית, זה לא מה שאני רוצה לשמוע, זה לא מה שיחזק אותי.
כשיצאתי אמרתי לעצמי שאני גאה בעצמי, שדווקא הפעם לא נכנסתי לדכאון תהומי וגדול, לא שכבתי יומיים במיטה (אלא רק כמה שעות מול סדרה בסלון), שהלכתי לעבודה, הלכתי כבר לרופא לפרוטוקול חדש, חזרתי הביתה, בישלתי וסידרתי, ואפילו אלך לחדר כושר הערב. וכל הכבוד לי.
ואולי, אולי אין לי אפשרות לצפות ממנה להבין, שלנשום זו מטלה לא פשוטה, יומיים אחרי.
