מקווה ודואגת
New member
לוקחת נשימה עמוקה וכותבת לכן.
לוקחת נשימה עמוקה וכותבת לכן.
אני מסיימת מסע שחרוט בנפשי ובגופי, והמילים שקראתי וכתבתי איתכן ולכן, שזורות בצעדים שצעדתי. בתחילת הדרך הייתי כותבת יותר, ויש מי שתזכור את השם, ועם השנים הייתי יותר סמויה, אבל כל הזמן כאן. מקווה ודואגת היה התיאור המדויק שלי לאורך השנים גם כשהשם התחלף ושונה.
הפורום הזה הוא קהילה, בית סמוי-גלוי שמצאתי בו נשים אדירות שלימדו אותי וליוו אותי ונתנו לי ככ הרבה. רק כאן יכולתי לדבר את הכמיהה הכואבת הזו להפוך לאם בשפה שרק כאן הבינו.
כאן מצאתי מרחב שבו הנשיות שלי, שהתרסקה לתוך תהומות של חסר, היא לא נשיות חסרה. קהילה שמורכבת מנשים לביאות, עצומות בכוחן, שהשבר הגדול בנפשן ובנפשי, לא היה מעצור אף פעם, למרות הבור שנפער בנשמתן, בנשמתי. כמה כוח ששאבתי מהקהילה שכאן לא אוכל לתאר. אוכל רק לקוות שהצלחתי לתת לפעמים קצת כוח בחזרה.
כותבת לכן לא כדי להגיד שזה אפשרי, כי הרי אם לא היינו חושבות כך לא היינו מחזיקות בציפורניים את התקווה ושואגות בקולינו גם כשהוא חלש ונמוג-עוד! שוב!
כותבת לכן לא כדי לתת איזה טיפ מנצח, כי הרי אין כזה. אם היה, כולנו היינו בריאות בנפשנו ורחוקות מכאן.
כותבת לכן לא כדי לספר את סיפורי, כי בעצמי עוד לא התחלתי לספר לעצמי על שנים של אובדנים והתרסקויות, על החיטוט בגופי עד שהפך לזר לי, על הפרידות החוזרות כל פעם מעוברים יקרים, מאמונות ותקוות והמפגש המחודש איתן אחרי התאוששות.
כותבת לכן רק כדי להגיד תודה. כדי להוקיר ולפאר את הכוח שלנו כנשים מטופלות פוריות. תואר שצרוב בנו אבל אנחנו נושאות לעיתים בהיחבא ובסתר. לפעמים מבושה, לפעמים מבורות של אחרים ולפעמים פשוט כי כואב נורא.
נשים ענקיות שגם במקום הכואב והאבוד ביותר יודעות להושיט יד לאחרות. נשים שמקיימות אחווה מבלי לדרוש ומבלי להכיר. נשים שחיות חיים מקבילים והולכות לפעמים לגמרי לבד בשבילים בודדים וקשים מלאי מכשולים. כמה כוח!!!!
אני מחבקת ילד. אני מחבקת ילדה. אני אמא בזכות מדע מופלא והרבה מזל, ובזכות נשים אדירות שלקחו לי את היד באותם שבילים איומים והראו לי איפה להניח את הרגל בצעד הבא.
אני נושאת תפילה שהחלומות יתגשמו והידיים יתמלאו והבית יהיה גדוש בצחוק ובאושר.
תודה לכן.
לוקחת נשימה עמוקה וכותבת לכן.
אני מסיימת מסע שחרוט בנפשי ובגופי, והמילים שקראתי וכתבתי איתכן ולכן, שזורות בצעדים שצעדתי. בתחילת הדרך הייתי כותבת יותר, ויש מי שתזכור את השם, ועם השנים הייתי יותר סמויה, אבל כל הזמן כאן. מקווה ודואגת היה התיאור המדויק שלי לאורך השנים גם כשהשם התחלף ושונה.
הפורום הזה הוא קהילה, בית סמוי-גלוי שמצאתי בו נשים אדירות שלימדו אותי וליוו אותי ונתנו לי ככ הרבה. רק כאן יכולתי לדבר את הכמיהה הכואבת הזו להפוך לאם בשפה שרק כאן הבינו.
כאן מצאתי מרחב שבו הנשיות שלי, שהתרסקה לתוך תהומות של חסר, היא לא נשיות חסרה. קהילה שמורכבת מנשים לביאות, עצומות בכוחן, שהשבר הגדול בנפשן ובנפשי, לא היה מעצור אף פעם, למרות הבור שנפער בנשמתן, בנשמתי. כמה כוח ששאבתי מהקהילה שכאן לא אוכל לתאר. אוכל רק לקוות שהצלחתי לתת לפעמים קצת כוח בחזרה.
כותבת לכן לא כדי להגיד שזה אפשרי, כי הרי אם לא היינו חושבות כך לא היינו מחזיקות בציפורניים את התקווה ושואגות בקולינו גם כשהוא חלש ונמוג-עוד! שוב!
כותבת לכן לא כדי לתת איזה טיפ מנצח, כי הרי אין כזה. אם היה, כולנו היינו בריאות בנפשנו ורחוקות מכאן.
כותבת לכן לא כדי לספר את סיפורי, כי בעצמי עוד לא התחלתי לספר לעצמי על שנים של אובדנים והתרסקויות, על החיטוט בגופי עד שהפך לזר לי, על הפרידות החוזרות כל פעם מעוברים יקרים, מאמונות ותקוות והמפגש המחודש איתן אחרי התאוששות.
כותבת לכן רק כדי להגיד תודה. כדי להוקיר ולפאר את הכוח שלנו כנשים מטופלות פוריות. תואר שצרוב בנו אבל אנחנו נושאות לעיתים בהיחבא ובסתר. לפעמים מבושה, לפעמים מבורות של אחרים ולפעמים פשוט כי כואב נורא.
נשים ענקיות שגם במקום הכואב והאבוד ביותר יודעות להושיט יד לאחרות. נשים שמקיימות אחווה מבלי לדרוש ומבלי להכיר. נשים שחיות חיים מקבילים והולכות לפעמים לגמרי לבד בשבילים בודדים וקשים מלאי מכשולים. כמה כוח!!!!
אני מחבקת ילד. אני מחבקת ילדה. אני אמא בזכות מדע מופלא והרבה מזל, ובזכות נשים אדירות שלקחו לי את היד באותם שבילים איומים והראו לי איפה להניח את הרגל בצעד הבא.
אני נושאת תפילה שהחלומות יתגשמו והידיים יתמלאו והבית יהיה גדוש בצחוק ובאושר.
תודה לכן.
