שמע ישראל – תפילת האחדות
תפילת "שמע ישראל" היא מהסמלים הרוחניים הגדולים של העם היהודי. קריאה קבלית בתפילה זו מוצאת בה ציווי עמוק: לחיות ברגע ובאחדות. כאן ועכשיו. לזכור שההוויה היא אחד ולהיות הוויה שלמה בכל מקום. לחיות את החיים כאילו הם מעשה אהבה אחד וארוך עם ההוויה והיקום
עידו הרטוגזון
בסיום הסרט האנגלי "היהודי זוס" ישנה סצינה קורעת לב, שיכולה לפמפם דם יהודי חם לתוך כל לב. היהודי זוס, מבוזה ומושפל, עומד על הגרדום ורגע לפני תלייתו, כששוטרים וחיילים מצדדיו, והקהילה היהודית המקומית לנגד עיניו, הוא זוקף פניו השמיימה ופורץ בזעקה "שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד". בני קהילתו של זוס מרימים קולם וביבבה של תחינה וגאווה הם מצטרפים אליו, גברים, נשים, קשישים וילדים. התפילה המשותפת מתנשאת ומעפילה, היא מוציאה את הרגע מגדרו המצומצם ומתעלה לכדי קריאה רוחנית וקוסמית של קהילה ועם שלם.
התפילה 'שמע ישראל' היתה במהלך הדורות אחד הסמלים הרוחניים הגדולים של העם היהודי. בשעות הקשות ביותר, 'שמע ישראל' היוותה סמל לביטחון בשם, ליכולת לעמוד אל מול פני הפשע והרשע ובאותה העת לשרות בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
חשוב לא פחות, מאז שנשמעה לראשונה, היתה "שמע ישראל" ביטוי קולקטיבי לפרויקט הרוחני הגדול והשאפתני ביותר בתולדות האנושות. "שמע ישראל הוי"ה אלוהינו, הוי"ה אחד" היתה קריאה ישירה לקהילה כולה (שמע, ישראל) להכיר באחדותו של האל ובאחדותה של המציאות. הקריאה הזו, המהפכנית והקיצונית כל כך, דורשת מהעם כולו לבצע מהפכה הכרתית של אמונה ושל הארה, מהפכה אשר תוביל לגאולה שלמה.
אולם "שמע ישראל" אינה רק דרישה, היא גם דרך חיים המתארת כיצד להגיע לאותה הארה, ובכך מצוי כוחה. דרך החיים של "שמע ישראל" היא דרך החיים הפשוטה והקשה מכולן, דרך חיים של השראה, שכאשר האדם הולך בה מובטח לו שלעולם לא יפחד, ולכן פנו רבים כל כך מישראל אל תפילת "שמע ישראל" ברגעים שונים בהיסטוריה.
הוי"ה אחד
על מנת להבין את המשמעות העמוקה והדרך שמציעה "שמע ישראל", נתעכב תחילה על השורה הפותחת את התפילה. אחד השמות שבהם משתמשים כדי להמנע מלעבור על איסור הגיית וכתיבת השם המפורש הוא שם הוי"ה, שהוא סיכול אותיותיו, באמצעות העברת האות יוד מתחילת המילה שני מקומות קדימה. השם הוי"ה שימש רבנים וחוקרים במהלך הדורות, ולא רק מטעמי נוחות, אלא משום שיש בו משמעות חשובה.
אחת הסברות העיקריות אודות משמעותו של השם המפורש (השם הוי"ה) הינה שהוא מבטא את אלמנט העל-זמניות של האל. כפי שהדבר מתבטא בפסוק "ה' מֵלֵך, ה' מָלַך ה' ימלוך לעולם ועד" או בפיוט אדון עולם, שנאמר בו "והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה".
השם הוי"ה, לפי סברה זו, בא לבטא את הרעיון שהשם הוא הוויה שלמה, המתקיימת בכל הדברים מראשיתם ועד סופם. הוא המציאות האחת והיחידה של הדברים, בין אם בעבר בהווה ובעתיד. מציאותו האינסופית של האל, אשר נרמזת בשם הוי"ה, אינה רק בזמן אלא גם בכל הדברים כולם, שכן הוא נמצא בכל אתר ודבר כפי שנרמז בפסוק "אהיה אשר אהיה". האלוהים מכיל בתוכו את כללות ההוויה, על כל זמניה, ממדיה ומקומותיה. השם הוא ההוויה הטוטאלית המכילה בתוכה את כל ההוויות כולן
"שמע ישראל" אם כן קורא לאדם להכיר לא רק באחדותו של האל הוי"ה, אלא להכיר גם באחדותה של ההויה עצמה. כשאדם מכיר באחדותה של ההוויה, הוא מפסיק לחיות מתוך מבט חסר סבלנות לעתיד או מחשבות טורדניות על העבר ומתחיל פשוט להוות. וכשהוא הווה באמת, הוא הופך להיות חלק מתוך אותה הוויה שהיא אחד והופך להיות חלק מהשם.
כלומר גם האדם מתייחד אז וגם הוא הופך אחד. הוא אינו עוד קרוע ומפוצל בין מקומות ההוויה השונים. הוא אינו עוד רוצה להיות במקום אחר או בזמן אחר, הוא כאן ועכשיו. האדם הופך להיות דומה לאל בכך שהוא הופך לאחד.
ישראל
רעיון דומה נרמז בפסוק גם מבחינת הקבלה. גם המלה ישראל וגם השם הוי"ה מציינים בקבלה את ספירת התפארת, שהיא המאחדת בתוכה את כוחות החסד והדין ומהווה סמל לאחדות מערכת הספירות. הוי"ה אחד בא אם כן לציין כי מערכת הספירות היא אחת ומרוכזת כולה בספירת התפארת הקרויה ישראל, הלא הוא יעקב, אביה של האומה, שנקרא "איש תמים" במובן של שלמות ואחדות. יעקב נחשב בקבלה לגילומה האנושי של ספירת התפארת, המאחד בתוכו את ההפכים כולם. כל אחד מאיתנו בעזרת תפילת "שמע ישראל", מעיר את הישראל שבתוכו, אשר הוא מאחד ההפכים.
כפי שמבטיח האל לישראל במסכת חגיגה, כשאנו מייחדים את האל באמירת ’שמע ישראל", מייחד הוא אותנו ועושנו כמוהו אחד. "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברי הימים א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (חגיגה, ג' ע"א-ע"ב). כפי שהעם האומרים שמע ישראל מתייחדים, מתייחד גם היחיד האומר שמע ישראל ונעשה לאחד.
ובכל מאודך
ההתאחדות עם האל מתרחשת תוך כדי אהבה. הציווי בנושא ברור: "ואהבת את הוי"ה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". האדם מצווה להשקיע עצמו בתוך ההוויה השקעה מלאה. לחיות כל רגע כאילו הוא גן עדן ולאהוב אותו במלוא הנשמה. הוא נדרש להשקיע עצמו בתשוקה (לבבך), באינטלקט (נפשך) וברצון (מאודך).
בהמשך מפורטים תנאי ההתקשרות הללו בין המאמין לבין אלוהיו. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך; ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך; וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפות בין עיניך; וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
יש כאן דרישה קיצונית וחסרת פשרות. המאמין נדרש להיות ולחיות עם האל לא רק בשבוע ויפאסאנה או בשיעור המודעות השבועי. על מנת להיות באמת, על מנת לחיות באמת, צריך לחיות את הדברים הללו כל העת. צריך לזכור שההוויה היא אחד ולהיות הוויה שלמה בכל מקום. המשמעות היא שיש לחיות את החיים האלו כאילו הם מעשה אהבה אחד וארוך עם ההוויה והיקום.
בבית, בדרך, בערב ובבוקר. האהבה האדירה שבין אדם לעולמו של האל ניכרת בכל רגע ובכל אופן. הדברים הללו ניכרים בכל המעשים ("קשרתם לאות על ידך") ונמצאים בתודעה כאור מאיר מחשכים ("והיו לטטפות בין עיניך"). רושמם המהמם צריך לחדור את המציאות עד לרמת הבית והקהילה, אחדות האל צריכה להיות כמו כתובה במציאות על מפתן הדלת ועל שער העיר. בכל מקום מוטל על האדם לאהוב את ההוויה ולאמץ אותה לחיקו כפי שהיא מתגלה בפניו.
מתוך האתר מהות החיים