הייתה פעם אישה שישבה בכיכר השוק. כל מי שנקלע לבעיה היה בא אליה, יושב מולה ומספר לה את הבעיה שלו. האשה הייתה מהרהרת קצת, הופכת והופכת בדבר, ואז מספרת סיפור. את הסיפור הזה היה אותו אדם מגלגל בראשו עד שפתרון לבעייתו שלו היה צץ ועולה לנגד עיניו.
יום אחד באה וישבה מול האשה מהשוק אישה צעירה כבת שלושים.
"הבעיה שלי", אמרה האשה הצעירה, "היא שאני לא מתאימה לשום דבר. ניסיתי המון עבודות. לא התאמתי לאף עבודה. גרתי בהמון מקומות. לא התאמתי לשום מקום באמת. יצאתי עם בחורים רבים - אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה."
מספרת הסיפורים ענתה מיד: במקרה שלך אני לא צריכה אפילו לחשוב כי גם אני הייתי פעם במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים. יום אחד מצאתי את עצמי הולכת בדרך, שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה - כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות עליה כתמים צבעוניים - חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע.
התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה.
מקרוב יכולתי לראות שאותם כתמים צבעוניים היו מטרות, מטרות שיורים בהן חיצים.
בדיוק בליבה של כל מטרה היה נעוץ בבטחון חץ.
"מי יכול היה לעשות עבודה כל כך מדוייקת?", שאלתי את עצמי.
אבל לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת.
מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר עמדה רכונה מעל ערוגה בחורה צעירה ממני בהרבה.
ניגשתי אליה ושאלתי אותה: "את יודעת אולי מי ירה את החיצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?"
היא התרוממה וענתה בביישנות: "אני".
"אבל איך זה יכול להיות?", הקשיתי, "את כל כך צעירה!"
"האמת היא", ענתה הצעירה, "שקודם יריתי את החיצים ורק אחר כך ציירתי את המטרות."
"מהפגש הזה למדתי רבות", אמרה המספרת לאישה המוטרדת שישבה מולה, "למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי ולא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי ואז בניתי סביב זה את חיי."
מתוך ברומו של איזון
