מסירת תינוקות לאימוץ
מסירת תינוקות לאימוץ שהוריהם הצהירו שאינם רוצים אותם
במקום אחר,נידונה הסוגיה באשר ליחס הראוי שיש לנקוט כלפי האפשרות של מסירת תינוקות לאימוץ, שהוריהם מביעים צער על לידתם.
הדיון התקיים בעקבות כתבה בעיתון "הארץ" על הורים לבן פעוט שעברו טיפולי פוריות על מנת להוליד אחות לבנם, אלא שבניגוד לתוכניות נולדו להם תאומים.
ההורים תיארו את לידת התאומים בדרמטיות רגשית של אסון, קטסטרופה, ציפייה שהתאומים ייעלמו כלומר תגובה של סערת רגשות.
בעקבות זאת התפתח דיון בין גולש לגולשת באשר לפתרון הבעיה ע"י מסירת אחד התינוקות לאימוץ. הגולש טען שאם ההורים רוצים למסור אחד מהם לאימוץ יש להיענות לרצון ההורים. אפילו צריך להציע להורים את האפשרות, האופציה למסור אחד מהם לאימוץ.
לעומת זאת, הגולשת טענה שאימוץ צריך להיות מוצא אחרון. מסירה לאימוץ צריך להיות מצב של אין ברירה כשקלו כל הקיצין כאשר מתברר שלהורים אין מסוגלות הורית. וגם במקרה כזה למסור לאימוץ את שני הילדים ולא רק אחד.
אני יותר קרוב לעמדת הגולשת מאשר לעמדת הגולש.
דעתי היא שבמקרה כזה אין למסור את הילדים מייד לאימוץ, אלא יש לבצע מעקב אחרי תפקוד ההורים ורק בסיום מעקב, שיחות עם ההורים, שכנוע, אולי טיפול, רק אז לעשות הערכת מצב ועל פי חוות דעת מקצועית להחליט האם הילדים יישארו עם הוריהם הביולוגיים או יימסרו לאימוץ [אלה לא שתי האפשרויות היחידות]. בנהיגוד לגולש שפוסל אפילו ניסיון שכנוע של ההורים אני חושב שיש לנסות לשוחח עם ההורים אולי הם ישנו את גישתם.
את הטיעון המפורט כתבתי ברשומה בבלוג שלי
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1...
