יש דברים שהמאמן יחשוב שהמאומן
יצליח לסגל לעצמו, בעוד שגם הלב (הרגש) של המאומן, וגם ההיגיון של המאומן לעולם לא יצליחו לעשות ואין טעם לנסות. למשל, כשהמאומן מאמין שאם הוא לא מחזיר הגינות למי שהיה הגון איתו, ושזה הדדי, אז יחוש חרדה שהוא מאבד את הבטחון של היציבות שמתבטאת בזה שיחוש קיפאון ומניעה מיצירת קשר עם אנשים בשל הפחד שהם יהיו בלתי צפויים. מרגע שיש לך מאומן כזה, ותנסי להגיד לו לא להיות הגון עם אנשים ולא לצפות להגינות הדדית מצידם, אז הוא יחוש פחד כאילו הוא על צוק גבוה גבוה ועומד ליפול בכל רגע (והחרדה הזאת תשאב ממנו הרבה משאבים רגשיים) כי פתאום אנשים ייראו לו כבלתי צפויים. אני מדבר עם בנאדם יפה, ובאופן טבעי אני מצפה שפתאום הוא לא יזלזל בי, נפצעתי נקלעתי למקום שבו אני לא יכול להתקשר לאמבולנס שיבוא לקחת אותי ואז פתאום הבנאדם שנמצא איתי מתנהג בצורה בלתי צפויה מבחינתי מפני שבחלומות הכי רעים שלי לא ציפיתי שאחרי שדיברתי איתו יפה, התייחסתי אליו יפה, הוא מאמין שהוא לא חייב לי כלום, והוא נוטש אותי לבד לדמם מכאב, בלי שהוא מנסה לעזור לי. אבל הוא מאמין שהוא לא חייב לי כלום והוא מאמין שהוא לא רוצה להיכנס לעיסקה הזאת של הגינות הדדית. מרגע שאת תנסי לשכנע מאומן כזה, שבסיטואציה כזאת, הוא צריך לשכנע את עצמו שהוא לא חייב לאף אחד כלום, אז מאומן כמוני לעולם לא יצליח גם רגשית לקבל את זה וגם ההיגיון שלי לעולם לא יצליח לעשות את זה, ואין טעם לאמן מאומן כזה. לא נראה שמאמן טוב שוכח לרגע את האמונות שלו, נכנס לראש של המאומן, ומבין שיש דברים שאין טעם לנסות לשכנע אותו, כלומר, מאמן טוב הולך לפי "חנוך לנער לפי דרכו". משפט עתיק אומנם, אבל מבטא את העצה שלי קצר ולעניין.
