אני בא ממקום שלא יודע מה זה שקט
בילדותי, היינו שבעה אחים כששלושה מהם היו יחד עימי בחדר, ובואו נגיד בלשון המעטה שאלו לא היו האחים הרגועים יותר
רגעים של שקט ופרטיות לא היו קיימים בכלל. תמיד הייתה תנועה ורעש ושאון בבית. הגדולים היו מטפלים בקטנים, הקטנים היו מסובבים את העולם על האצבע שלהם, ואני שהייתי בדיוק באמצע נהניתי מצד אחד משני העולמות כשלפעמים הייתי הגדול ולפעמים הייתי הקטן, אבל מצד שני קרה גם שהרגשתי מבולבל ולא שייך לאף צד. היה כיף גדול בבית אבל גם בלאגן עצום, כמו שרק ילדים יכולים לעשות ולרעש מתרגלים. למעשה, עד היום הרבה יותר קל לי להרדם כשיש רעש קל מאשר בשקט מוחלט.
יום אחד, כשחזרתי הביתה מבית ספר מעט מוקדם מהצפוי, קרה משהו נדיר - אף אחד לא היה בבית מלבדי. ההורים היו בעבודה ואחיי כל אחד היה במקום אחר (בית ספר, עבודה, סידורים, חברים, חוגים וכו'...) ופתאום בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי לבד בבית. בדממה.
עמדתי מול הבית הריק ואפשר להסביר את התחושה שהייתה לי כמו במלך האריות שמציגים לסימבה הקטן את הממלכה ואומרים לו "יום אחד כל זה יהיה שלך". הייתה דממה מוחלטת בבית, אבל במקום להרגיש הקלה, הרגשתי איזושהי אכזבה. הבית לא הרגיש כמו אותו בית בלי כולם בתוכו. הרגשתי מוזר כל כך להיות בתוך הבית שפשוט עזבתי והלכתי לחבר.
הרגע הזה היה כל כך עוצמתי שאני זוכר אותו עד היום. התברר לי שאהבה שלי למשפחה שלי גוברת על כל קול ושהשקט הנפשי שלי מגיע דווקא מהרעש