בואו להצביע לחוויה השקטה והעמוקה ביותר

kerenret

New member
עמד לו בשקט בשקט ובסוף קיבל את הציון....

99

בני השקט והצנועבניגוד לאחיותיו הרעשניות ,
חזר מבי"ס
הבנות צווחו באוטו קיבלתי 90 בשפה
קיבלתי 87 בכתב

והוא ישב ברכב והביט בחלון
ולא דיבר

שאכלנו צהרים שאלתי מה קורה?
אמא קיבלתי 99 בחשבון ולא רציתי להשוויץ....
 
יש לי את הסיפור עם השקט הכי עוצמתי


אני בחור שנמשך לגברים מגיל ההתבגרות, אבל שנים שהדחקתי זאת.
בחור אחד הצליח לשבור לי את כל ההדחקות ולשחרר את כל היצרים.


לפני כמה חודשים הגיע לעבודה שלנו בחור חדש. ביישן.
אינסטקטיבית שמתי לי מטרה להיות חבר קרוב שלו.

ידעתי שהוא סטרייט וחמור מזה, לא ידעתי שאני נמשך אליו בגלל שנים של הדחקה.
כך שהמטרה שלי לא הייתה מינית, פיסית או זוגית.

בדיוק כמו שרשום בהודעת הפרס: "אדם מיוחד שהכרתם - כזה שלא צריך לדבר בקול רם כדי שיהיו מרותקים אליו"

הוא היה אגוז קשה מאוד לפיצוח.
מאוד לא מתקשר. מאוד סגור. שקט.

ובכל זאת היה לנו כ"כ הרבה במשותף. השיחות זרמו כמו מים.
נראה כאילו אנחנו חושבים אותו הדבר.

הרבה אנשים אומרים שיש לי יכולת לגעת באנשים בצורה בלתי רגילה.
אותו קולוגה, בסופו של דבר נשבר.

אחרי שעות שיחות שיחות וצחוקים הוא לקח אותי לשיחה על בירה. יצא בפני מהארון.

בחיים לא אשכח את אותה שיחה.
מילים נאמרו, הבטן התהפכה.
התקרבנו ממרחק של עשרות שנות אור לס"מ בודדים.
הוא דיבר ודמעות עמדו לשנינו בעיניים.

האירוני הוא שדווקא השתיקות ורגעי העיכול הכילו יותר תוכן
מכל משפט שנאמר.

הוא לא ידע על הנטיה המינית שלי.
אבל היא התפרצה כ"כ חזק פתאום.
אחרי שבועיים סיפרתי לו.

העיניים שלו נפתחו. הוא לא ניחש לרגע.
מה שהדהים אותי שהוא סיפר לי על חיו כי הרגיש מספיק קרוב - ולא כי רצה משהו.


לנצח אזכור את המקום בו נפתח בפניי. את המילים שלו.
את המבט המפוחד. את ההקלה המשותפת. הקטרזיס.

יש פחד מאלחש לגלות סוד כזה על מישהו קרוב
קל וחומר לגלות סוד שאתה החבאת מעצמך. שקט רועם.
כל דקת שקט מציפה את המוח בכל כך הרבה מחשבות.
מצחיק, שמאז אני מנסה הרבה פעמים לברוח מאותן דקות שקט. כדי לא לחשוב.


הרב דברים למדתי על עצמי. על זוגיות.
הדברים שהיקרים ביותר לא עולים בכלל כסף

זו הרומנטיקה שלנו:
הקשבה הדדית.
שכיבה על המיטה פנים אל מול פנים.
נגיעה בפנים זה של זה.
הבנה שהחיים של שנינו קשים יותר משל שאר הזוגות שהעלו פה סיפורים.
מחמאות וחיזוקים אחד של השני.
הסתרה חלקית מול העולם.

ההחזקה היומיומית אחד של השני
שיחות מוטבציה.

ואולי גם גורל, שהפגיש וחשף את שנינו אחד לשני.

שקטע שמהל את הסיפורים של שנינו יחד.
 
השקט שלפני הסערה הגדולה

הכרתי אדם מיוחד, שלא כל יום יוצא לי להכיר.
היינו משחקים יחד תמיד כדורסל, אוכלים יחד מהמיקסר של הישוב , ונהנים יחד לנצח את הכל.
כשאני מתכוון לנצח את הכל , אני כמובן מתכוון לניצחון במשחקים או להצלחה יחד במבחנים .
הוא היה מארגן את המסיבות באיזור, בזמן שאני הייתי מריץ את הצחוקים עם הבחורה עם הגומיות על הפנים, שישבה מולי בכיתה.
בזמן שהוא היה מנסה לנגן בגיטרה, אני הייתי מנסה עוד התחלה חדשה לחיים במציאת עבודה.
זה לא דבר מאליו, מה שאני רושם לכם כרגע, כי להכיר אדם כזה , אפשר רק פעם בחיים, בשקט ובצניעתו שאייפנה אותו.
סיימנו ללמוד יחד , כל אחד התגייס לו ליחידה שלו.
תחושת השחרור שמאפיינת רבים מהישראלים , וביניהם אותו גרמו לו לצאת יחד עם עוד כמה חברים לחו"ל.
מכיוון שמצבי הכלכלי לא היה בכי טוב, והוא כבר השתחרר כמה חודשים לפני, והצליח להשיג את הכסף הדרוש, הוא יצא לטיול .
חלפו שבועיים מאז שטס, ואני נכנס לאתר חדשות, ורואה : חשש כבד לישראלים באותו מקום.
אני חרד למצב, מנסה לברר פרטים דרך תפוז ופייסבוק, אך לשווא אין כל פרטים.
הכל נשאר שקט לו פתאום, לא היה עוד את מי לשאול.
בבוקר למחרת, אני רואה תמונות חבריי מתנוססות להם בראשי של אתר החדשות, ובו נכתב:חשש כבד לישראלי.
החשש קרא אחרי שרעידת אדמה טרפה את הקלפים, ופשוט תקפה אותם מעל פני האדמה.
בצהרים כבר הבנתי שהכל אבוד, לא אזכה עוד לשקט שלו במשחקים או במסיבות שייארגן.
הבנתי כמה עוצמה יש לחיים, וכמה חשובים הם החיים שלנו, שיכולים לאבד בשנייה מאיתנות הטבע, וכמה היה שקט לפני הסערה הגדולה.
יהי זכרך ברוך, שלום חבר.
 

The new me9

New member
סבא ללא מיתרי קול


חושב לעצמי איך אוכל לנסח את ההודעה הזו בצורה הכי פחות מתרפסת
ומבקשת צדקה.

כל מה שאני רושם למטה הוא אמת לאמיתה.

סבי, מראשוני המתיישבים באשדוד. עובד חברת חשמל.
נהג לעשן הרבה. שנתיים לפני שנולדתי עבר ניתוח להסרת גידול סרטי ממתרי הקול שול.
מאז הוא לא דיבר באמת, אלא נשף אוויר דרך חור שפתחו לו בצוואר.

היה יוצא לו קול מעוות שנשמע כמו שיעול.
אני בן 28. מימי לא שמעתי את קולו של סבי.

בתור ילד, סבתא מספרת שרשמתי וציירתי לו ציורים בהם אני מדמיין אותו מדבר אלי בקול צלול.
זוכר שהייתי מתבייש כשחברים היו באים אלינו ורצו לדבר איתו.
בתור ילד, אתה כ"כ מרוכז בעצמך. במה יחשבו כולם.

עם הזמן חוסר ההבנה הפכה לרחמים.
צער על אדם שלא מסוגל לדבר. שאיבד את אוצר המילים שלו.
שמעדיף להנהן בראש או למצמץ בעיניים כדי לא להכביד או לדבר יותר מדי.

סבי נפטר השנה.

אותו קול חסר, מבט אילם הם כל מה שאני זוכר ממנו.
בהספד רשמנו שהמבט והבעות הפנים שלו היו חדות במיוחד
כיוון שהן היו כל אמצעי התקשורת שלו עם הסובבים.

בתור בוגר אני רואה עכשיו כמה לא קל להסתדר בעולם שלא נגיש לבעלי מגבלויות.
כמה אולי היה יותר טוב אם כולנו היינו שקטים יותר מדי פעם.
פחות צעקות. פחות ריבים. פחות לקחת את המשפחה כמובנת מעליה.

על המצבה של סבי חרטנו:


החיוך המחמם
המבט התומך

דיברו אתנו בשתקה רועמת
כמו שאלף מילים לא יכלו לעשות



אם אזכה בפרס, אעניק אותו לאימי שעברה את השנה הקשה בחייה בגיל 50.

איבדה את אביה היקר לה מכל. איבדה את חברת הקרובה שחלתה בסרטן.
ואף גילו לאימי מחלה בעין.

יהי זכרו ברוך
 

Tנקר בל

New member


איזה אדם רגיש אתה...
הדברים שכתבת מלאי עוצמה.
אפשר ללמוד מהם (וממך) הרבה.
 
שקט רועם

כשהייתי בערך בן עשר, כילד בקיבוץ, הייתי חייב קצת שקט מדי פעם, מחברת הילדים ההומה יומם ולילה, ומההמולה הבלתי פוסקת. הייתי מסתובב לבדי בחצר הקיבוץ, באזורים השקטים ולא בשכונות המגורים.
לעיתים הייתי עובר ליד הסטודיו של הצייר אורי רייזמן.
אורי היה איש גדול מימדים, תמיד בגופיה תמיד מזיע, יורק ומתנועע בכבדות, בקיצור, לא דמיות אהודה במיוחד.

תמיד פחדתי ממנו ומנפשו המיוסרת, שלא באה לידי ביטוי במילים, אלא בציוריו. אז לא ידעתי להבחין בכשרונו האדיר מבעד לדמותו החיצונית.
באותו אחר צהרים, במהלך שיטוטי, פגשתי את אורי ליד הסטודיו. הוא ראה אותי וקרא לי בתנועת יד, ללא מילה. היה מאוחר מכדי לסגת. אזרתי את כל האומץ שיכולתי לגייס. ונכנסתי לתוך הסטודיו מלא חששות.
על כן הציור עמד ציור גדול מאד, שהיה בתהליך עבודה. אורי, בשקט הרועם שלו, שאל אותי מה אני רואה בציור. פחדתי לענות, אבל פחדתי עוד יותר שלא לענות.

אמרתי שאני רואה הרים, ים ושמים. אורי התלהב מאד. בתנועת יד ביקש ממני להתלוות אליו החוצה ואז הניף את ידו הגרומה אל מול הנוף, כאומר ללא מילים זהו הנוף שאני מצייר. חזרנו פנימה לתוך הסטודיו, והוא התחיל לדבר. בקול חלש ושקט, שהיה ניגוד גמור לדמותו החיצונית הגדולה והמאיימת, התחיל להסביר לי על הרכב הצבעים, על המשמעות של כל גוון. שכתום נראה שונה אם לידו יש כתם צבעוני כחול או ירוק. שלקווים יש משמעות מיוחדת בעוד שלכתמים יש משמעות שונה.
תוך כדי ההסברים שלו נרגעתי, והתחלתי להתבונן בציור שעליו עבד ומבעד להסברים השקטים קלטתי פתאום את המשמעות האמיתית של האומנות. זה היה שעור האומנות השקט, אך המשמעותי ביותר ששמעתי מעודי. מאז אותו יום אחר צהרים, נוצר בינינו - גבר בשנות החמישים שלו וילד בן עשר, קשר מיוחד ומוזר, שהתבסס כולו על התבוננות במעשי היצירה, ללא מילים כמעט, אך בעל עוצמה ענקית.

שנים רבות לאחר מכן, אחרי שאורי כבר נפטר, ואני בעצמי כבר הייתי בסביבות גיל חמישים, קיימו במוזיאון ת"א תערוכה ענקית של עבודותיו הרבות. לתערוכה הובאו גם ציורים מאוספים פרטיים בחו"ל. אני זוכר את הרגע שנעמדתי משותק והמום מול אותו ציר בדיוק, שלא ראיתי ארבעים שנה, ואשר נרכש כנראה ע"י אספן אמריקאי, והוצג בתערוכה. הקשר השקט, אך הרועם הזה, היה משהו שמלווה אותי מאז ועד היום.
 

omadawn

New member
רק אדם ועוצמת הטבע

מים שקטים (אגם בוהין, סלובניה,צולם על ידי)
 

omadawn

New member
רק אדם ועוצמת הטבע

מים שקטים (אגם בוהין, סלובניה,צולם על ידי)
 

zoraya

New member
יום כיפור - השקט הכי עוצמתי שקיים, כחילונית

שאינה מדקדקת בשמירת השבת ובשאר מנהגי החגים, ביום הכיפורים ממשיכה לצום (בעיקר מתוך הרגל), אבל בעיקר מתפעלת מהשקט המיוחד הזה, שאפילו רוכבי האופניים לא מצליחים להפר אותו.
 
לילות של אימהות

בין בכיים של תינוקות
וצחוקם של פעוטות
בין צעקות של ילדים
ומוזיקה של מתבגרים
אי שם אחרי ההמולה
ישנו השקט הנפלא

בין השכבה לשעת חצות
ישנם לילות של אימהות
בחדרים עוברות הן חרש
מלחשות הן שיר של ערש
לזה ירימו השמיכה
את זו ירגיעו בלחישה
את הכביסה בלאט יקחו
את השולחן קצת יסדרו
משחק יכניסו לארון
ויחבקו חיבוק אחרון

ואז מתוך דממה דקה
הן יזכרו בעוד דבר מה
מחר ראש חודש, יום של חג
ומי לזאת כעת ידאג?
חולצה לבנה יגהצו חיש מהר
עוגה הן יכינו ואפילו יותר
הכל יעשה בלילה דומם
ובבוקר הכל יהיה כבר מושלם

כי כך לילות של אימהות
שבדממה עולם יוצרות.

מוקדש באהבה לכל האימהות
 

cegal21

New member
חוויה שקטה ועוצמתית עבורי

כשאני לחוצה לקראת משהו, או חסרת מצב רוח לחלוטין ורוצה למלא את עצמי בכוחות מחודשים ולהחזיר את החיוך, יש משהו שאני עושה בשקט בשקט ותמיד עובד.

אני עוצמת עיניים, לוקחת נשימות עמוקות במשך כמה דקות.
כשאני מרגישה את הרוגע מהנשימות, אני עושה לעצמי בראש מעין "דמיון מודרך", מבלי לדבר. פשוט בראש מדמיינת את הסיטואציה המלחיצה, או את הסיטואציה ה"מבאסת" לפרטי פרטים והופכת כל פרט לחיובי ונעים. כל ה"תהליך" הזה לוקח כרבע שעה, שבסופה אני מרגישה כמו חדשה ומלאת מרץ ומצב רוח.

אין ספק שזה דבר עוצמתי עבורי, שאני יכולה בזמן קצר לעבוד על עצמי בשקט ולשפר את מצב רוח מקצה לקצה, או להוריד לחץ בצורה משמעותית לפני משהו שמלחיץ אותי.
 
ילד ה"אין" שלי


יש מעט מאוד חוויות בחיי שנראו שקטות מבחוץ והיו עוצמתיות כל כך מבפנים
לרוב כשעברתי חוויות מסעירות בחיי שידרתי זאת כלפי חוץ


לא כך במקרה של ילד ה"אין" שלי , ילד שרק אני זוכרת שגדל בתוכי

הכל התחיל באיחור במחזור, אחרי שניסינו כל כך הרבה שנים להביא את בכורנו לעולם לא האמנתי שיכול להיות שאני בהריון
בדיקת הריון מגלה לנו שני פסים וההתרגשות בשיאה
מתחילים לפנטז על בת מתוקה בשמלות וקוקיות, שתשבור את הרצף הגברי אצלנו במשפחה
או על בן קטנטן ומושלם שיהיה אח קטן לבכורנו המתוק ויכניס המון שמחה לביתנו

בדיקת דופק בשבוע 7 מגלה עובר מתוק ודופק מושלם - יוצאים למסע ההריון!
מספרים למשפחה בהתרגשות עצומה שיש עוד נכד/ה בדרך

כל הבדיקות עוברות תקין עד השקיפות העורפית בשבוע 13+4
הרופא מניח את מתמר האולטרסאונד על בטני
פתאום הוא משתתק
אני בראשי חושבת שחבל שלא שתיתי קודם מיץ ממותק כי לפי המבט שלו העוברונציק לא זז והולך לכאוב לי
אני שואלת אם הכל בסדר והוא מבקש שאחכה רגע
הוא ממשיך להזיז את המתמר על בטני ומחפש משהו

אני מצטער - אין דופק לעובר
אני מפנה אותך למיון "לטפל בזה"

בום גדול מתפוצץ בליבי ואחריו שקט ענק, כואב
אני קמה ומתלבשת, מתקשרת לחצי ששומר על הבכור
"אין דופק, אני בדרך למיון" שומרת על קור רוח עד שאני יוצאת מהמרפאה ושם אני מתמוטטת
הנסיעה הזו שארכה 10 דקות הרגישה כאילו היא לוקחת נצח
הגברתי את הרדיו למקסימום, צרחתי ובכיתי

במיון בודקים ומאשרים - אין דופק, אין הריון, אין עובר, אין ילד.

הגרידה ( שם כל כך קטן לפעולה כל כך גדולה ) נקבעה ליום למחרת
אני יוצאת מבית החולים ונוסעת למסעדת סושי
בינתיים אימי מצטרפת אליי ואני מזמינה את כל התפריט בערך - אני יכולה לאכול חופשי, זה לא יפגע בתינוק

יום למחרת הגרידה "זה הליך פשוט, 3 שעות ואת אחרי זה"
לו רק אותו הרופא היה יודע שגם חיים שלמים אחרי לא אוכל להתגבר על זה...

יוצאת מבית החולים לאחר התאוששות, עם בטן ריקה ולב ריק

במשך שבועות אני בוכה בשקט, לכרית, לבעלי לפעמים
אבל כלפי חוץ הסערה שכחה ואין לה זכר, או שמעולם לא היה לה
בתקופה זו אני גולשת המון בפורום אובדן הריון, שם גולשת חכמה תספר לי שתמיד זוכרים את ילדי ה"אין" לצד ילדי ה"יש"
משם אאמץ את המושג ילד "אין" וכך אתייחס אליו במחשבותיי

לאחר חודש וחצי אני מקבלת מכתב הכולל את תוצאות הבדיקה שנעשתה לעובר
מכתב שיצטרף לקופסת ילד האין שלי
יחד עם בדיקת ההריון הראשונה, בדיקות האולטרסאונד התקינות, וצמיד האישפוז של הגרידה

הריון אחד, שלא היה מורגש לאף אחד
הסעיר,טלטל וניפץ את עולמי
 
החברה המיוחדת שלי


הסיפור שלי מתחיל לפני 4 שנים
כשהכרתי אישה ששינתה לי את החיים,
אישה מדהימה עם יכולות מקסימות,
אישה עם תעצומות נפש אדירות.

זה היה במקום עבודתי הקודם,היה יום מקסים ושמשי

ישבתי לארוחת צהריים עם בן-זוגי,
כשלפתע עיני קלטו מעבר לדלת,
אישה זרה (בנוף הידוע) ודי מבוגרת.

האישה הגיעה לחברת התקשורת שבה היא מנויה
בכדי לנסות להסדיר את חובה,
בטלפון אף אחד לא התייחס לאישה המקסימה
שהסתבר שהיא גם עולה חדשה,
(ובשפה העברית היא לא במיוחד שלטה-
אלא רק ידעה פה ושם איזו מילה).

האישה ישבה עם חשבונית ביד וחיכתה למושיע,
מהר מאד הבנתי שאף אחד לא הולך להגיע.
ניגשתי לאישה במטרה לעזור,
לראות כיצד אוכל את הבעיה לפתור.

באותה תקופה עבדתי במחלקת הגבייה
כך שזו לא הייתה משימה מורכבת וקשה,
נכנסתי למספר המנוי שלה,לתנועות גביה וכספים,
בכדי להבין מהר את השתלשלות האירועים.

הזדעזעתי כשראיתי במחשב את נתוני השיחות שמופיעים
ומיד הבנתי שללקוחה ניתקו את האינטרנט ואת הכבלים.
מסתבר שמי שהוקצתה לטפל בלקוחה
התקשרה אליה מס' פעמים ולא הבינה מילה,

ובמקום להיות סבלנית ואולי לבקש עזרה מדובר השפה,
היא פשוט ניתקה את שירותיה בשיחה הראשונה (בגלל חובה).
ולא נתנה לה כל אפשרות להגיע להסדר ולפריסת תשלומים,
ולכן הלקוחה מיהרה להגיע,אינה יכלה להישאר בלי אינטרנט וכבלים.

חזרתי ללקוחה מתביישת על מה שקרה,
והסברתי בקצרה את יתרת החוב בכדי שנגיע לפשרה.
אך מפני שהיינו לפני ראש השנה
לאישה המקסימה לא היה מספיק כסף בכדי לפרוע את חובה .

מסתבר שהיא נטולת משפחה
והאינטרנט והטלוויזיה הם כל עולמה,
גם את החג המתקרב ובא-
התכוונה לסעוד בגפה .

ליבי נשבה בקסמי האישה היקרה,
ומיד אימצתי אותה אלי כחברה
כמובן שעזרתי לה לפרוע את היתרה
והזמנתי אותה אלי לארוחת החג בשמחה.

כך זכיתי בחברה חדשה ומיוחדת
שאותה אני בכל ה-
אוהבת.
מאושרת על היום שהצטלבו דרכינו
ושומרת מכל משמר על החברות שלנו.

היא אישה חכמה ומיוחדת -שבגלל אטימות הממסד
מתמודדת עם החיים לבד.
יש לה כל כך הרבה פוטנציאל וחכמה,
ובכל זאת היא בקושי מצליחה להרוויח את לחמה .

היא לי אוזן קשבת,ותמיד נותנת עצות חכמות.
אני בשבילה חברת אמת והיא יודעת,שאלי תמיד תוכל לפנות.

ביום שהכרנו הבטחתי לה בדמעות,שאני והיא תמיד נהיה חברות.
וכל שנה,לפני ראש השנה שתינו נזכרות בדבר היקר שזכינו בו-ושתינו מורידות דמעות


קלרה,אני אוהבת אותך!!!!
 

כמהאפשר

New member
זה נשמע מצחיק, ואולי אף מטופש..

אך בתור ילדה מנודה ומוחרמת, שמעולם לא היו לה חברים(וגם מבוגרת עם טראומות מאז)-
הלבד, להיות בצד- לימד אותי להתבונן, להקשיב, ובעיקר לשתוק.

אז בכל פעם שהרגשות סוערים בי, בכל פעם שהעולם נהיה קצת יותר מדיי בשבילי,
בכל פעם שהאנשים נהיים יותר מדיי או משהו פשוט יותר מדיי להתמודד איתו-
אני שותקת.
נושמת.
מניחה לראש להתרוקן, מקשיבה לריק, לשקט שמנקה, שתופס מקום אט אט.

בכל פעם כשאר אין מוסיקה, אין משהו אחר.

אני פשוט שותקת.
ומקשיבה לעצמי.
מקשיבה לי.

מקשיבה לנשימה, לשקט..

"כי בלילות שנתך נודדת,
וכל חלום הוא למורא..
הטי אז את אוזנך לשקט-
קול חסד רחמים(כל מילה מהשלוש- כ"כ משמעותית כאן..) עוד יעלה, הנה הוא בא.."

(מילים, לחן- עידן רייכל,
ביצוע- הפרויקט של עידן רייכל)
 
למעלה