בואו להצביע לחוויה השקטה והעמוקה ביותר

[osnatgen]

ואלו הגביעים

 

[Danny Gilad]

כוח פנימי

לעשות תמיד את החישוב [כמות ואיכות מול מחיר] לא לקנות אלא אם נותנים דוגמית או כמות קטנה לנסיון או שאפשר להחזיר בלי בעיות כי פרסומות רועשות לפעמים לא אמינות מנסות לחפות וכאלה אל תפלו בפח ודאי לא פעמיים

 

[טובלירון]

שימו לב... מיוחד!!!

"סדנת ויפסאנה". שקט מעולם אחר. מהרגע בו התחלתם את סדנת השתיקה אתם חשים במעין הילה מיוחדת שעוטפת אתכם.
העולם המיוחד הזה שאתם עוברים אליו מביא אתכם להבין ולהבחין בפרטים רבים שלפני כן לא היו נראים משמעותיים כ"כ.
לפתע מעריכים פי מיליון את חופש הביטוי והאפשרות להביע את הרצונות והצרכים שלכם.
לומדים להשתמש בדרכים מגוונות ושונות בכדי להעביר את מה שהייתם רוצים לומר.
מפנים זמן רב להסתכלות פנימית...
ובעיקר מגיעים לשלווה עמוקה שאינה תואמת בד"כ את חיי היומיום הישראליים.
זו באמת חוויה חזקה ומיוחדת של פעם בחיים. אינני חושבת שאעבור זאת שוב, בשל הקושי ושבירת השגרה המטורפת.
אבל אין ספק שבתוך-תוכי בזמן הזה שהכל כביכול שקט מבחוץ... מבפנים יש לעיתים סערות, אש, הצפות רגשיות ולבסוף שלווה פנימית ואושר עילאי...

מ-ד-ה-י-ם!!!

 

[liranzamsh]

הדבר השקט אך גם עוצמתי

ההכנות לחתונה שלי היו סיוט עבורי

שנאתי את כל ההתרוצצויות בין השמלות, הגנים

, הטבעות, הצלמים

, המאפרות

, הספרים

, הדי ג'אים

, הקייטרינגים

, ההזמנות

ומה לא...
כשהגיע היום המיוחל שמחתי, כי ידעתי שבקרוב הסיוט הזה יעבור.
ביום החתונה שלנו באה אלינו אחותו של החתן ונתנה לנו מעטפה ובה שובר מתנה לסופ"ש במלון ספא מפנק!!!
מיותר לציין שהייתי שמחה עד הגג!
הגענו למלון מדהים עם עוצמות בלתי תתוארנה של שלוות נפש, רוגע ופינוק, כך שבקלות שכחתי את כל החודשים האחרונים בהם התרוצצתי ללא הרף!
זו הייתה חוויה מדהימה וכייפית, ודרך מצויינת להירגע אחרי כל המתח.

 

[meitalriz]

החוויה העוצמתית שלי

אני זוכרת את זה בברור, כאילו זה היה אתמול. אין ספק שהחוויה שעברתי שינתה אותי לכל החיים. הייתי ילדה צעירה, שקשורה מאוד לסבא ז"ל. הוא היה כמו אבא בשבילי בכל מובן. הוא היה מלווה אותי לגן ולבית הספר, לוקח אותי לבריכה ולגן החיות. היינו יוצאים לטיולים כיפיים לכנרת, לירושלים, לזיכרון יעקב ותמיד תמיד היינו עוברים חוויה מרגשת יחד. באחד מחגי תשרי, לקח אותי סבא בפעם הראשונה לבית הכנסת. הוא הסביר לי מה עושים שם וכמה המקום מיוחד, אבל לא באמת קלטתי עד שהגענו לפתח הדלת. אני לא אשכח בחיים את ההתגלות שעברתי שם. עשרות גברים בטליתות לבנות מתפללים בדומייה ומזמזמים לחש לא מובן. בקומה מעל הנשים קוראות בספר נרגשות. מעולם לא חוויתי שקט כל כך עוצמתי ומרגש מימיי. רציתי רק להיות חלק מהם, מאותם מתפללים. הרגשתי שזה בוער בעצמותיי ובמעמקי לבי. לאחר דקות ארוכות פילח את השקט באוויר קול הזמיר של החזן, שגרם לי לעוף מעל העננים ולרחף מעל כולם. ולבסוף כשבקעה שירת ברכה מפי המתפללים פשוט דמעתי בלי הפסק. חיבקתי את סבא חזק ואמרתי לו תודה, תודה על שנתן לי להיות חלק בחוויה הקסומה והמסעירה הזו. ומאז ועד שנפטר, ליוויתי אותו קבוע לבית הכנסת בחגים, זו הפכה למסורת האישית שלנו ומאוד מאוד קירבה ביננו. לאחר שסבא הלך לעולמו המקום הראשון שביקרתי בו היה בית הכנסת. הרגשתי שם בטוחה ומוגנת ושיש מי שמאזין לתפילותיי. ביקשתי שישמרו עליו מכל משמר ואני יודעת שגם היום הוא שומר עליי מלמעלה. המסורת שלנו לא נפסקה וגם היום בית כנסת בחגי תשרי הוא מסורת משפחתית וכשאני פוסעת בשביל אל בית הכנסת הקטן, אני מרגישה שסבא לצדי. אני מתפללת חזק ומבקשת ברכה ושמחה לכל מי שאני מכירה ומודה על הטוב שיש בחיי ומסביבי. אני בטוחה שהתפילות השקטות, יודעות לנתב דרכן למקום הנכון. חג שמח לכולם והלוואי וכל תפילות לבכם יתממשו לטובה.

 

[nirity1]

הרגע השקט שלי

בלילה אחרי שהילדים נרדמים, לפני שאני הולכת לישון.אחרי יום משוגע, אני יושבת בחדר של הילדים , מסתכלת על כמה שהם רגועים ושלווים. בוטחים בעולם כמו מלאכים קטנים. הלב שלי מתמלא באהבה אין סופית. אני מסדרת את השמיכות. נשיקה לשניהם וליטוף ואז יכולה להירדם.

 

[אמאשל נתנאל]

אצלי זה קשור לילדים...ולסבתא שלי ז"ל...

אחרי אין ספור טיפולים והפלות - המחזור בושש מלבוא
לתדהמתי - הריון ספונטי... אחותי הקטנה היתה כבר חודשיים בהריונה הרביעי
באותה תקופה סבתי ז"ל היתה בבית אבות קצת סנילית - במהלך ביקורי בתל השומר - נכנסתי כל פעם לבקר אותה
לפעמים זיהת אותי ושמחה על ההריון וליטפה לי את הבטן
לפעמים לא היה לה מושג מי אני והייתי צריכה להזכיר לה
כחודש לפני שהיא נפטרה - אמא שלי היתה אצלה
אז סבתא שלי אמרה לה - איזה יופי שאיילת (אחותי) ילדה בת וכלנית (אני) ילדה בן
אמא שלי אמרה לה שאף אחת מאיתנו עדיין לא ילדה - אבל היא התעקשה שאחותי ילדה בת ואני ילדתי בן
אחרי כשבועיים אחותי אכן ילדה בת מקסימה וחודש לאחר שסבתי נפטרה אני אכן ילדתי בן מתוק
ואני שואלת - איך היא ידעה? האם בשבועות האחרונים לחייה - היא קיבלה מסרים?

 

[bali]

 

[yafyafit]

אל תספרו לאף אחד מה אני עושה בלילה

בלילה בלילה... בחושך בחושך...
כשכולם הולכים לישון,
רגע לפני שאני פורשת למיטה
אני חייבת להכנס לחדר של הבנים שלי.
בשקט המופתי הזה של הלילה,
שבו נשמעות רק הנשימות שלהם,
אני מתרגשת להביט בהם במיטות.
כמו גיבורים שעייפו מיום ארוך ותשו כוחותיהם מן הקרב, נמים את שנתם, ואוגרים כוחות ליום נוסף של אנרגיות...
ופתאום האמיצים האלה נראים לי כה רכים, פגיעים, תמימים ואהובים כל כך.
כל לילה מחדש הלב מחסיר פעימה, ממש כאילו הרגע פגשתי את אהבת נעוריי...
ניגשת לכל אחד מהם, מכסה, נושמת ומסניפה את עורו, מנשקת בחום.
הם אולי לא מרגישים בי מתגנבת, אבל אני מקווה שבאותה שנייה ממש, אותה אהבה מציפה גם את חלומותיהם.
אפשר לומר שאני מפצה את עצמי מראש על מחר בבוקר, כשכל אחד מאיתנו יהיה עסוק מדיי בעניינייו (כולל אותי), ובעיקר לאותו רגע שבו ארצה להפרד בבוקר והוא יתנער ויאמר "אוף, אמא" ולא יהיה לו זמן לחיבוק שלי.
אחחח.... אוצרות. פז טהור.
בריק הזה של הלילה פתאום משהו ממלא לי את כל הלב.
אושר.
אז אם אתם הולכים לישון בלילה בלי זה, נסו פעם. אל תפסידו את החוויה הזו.

 

[practical1]

 

[epy]

"הכל בסדר"

בדיוק לפני שנה פניתי ליובל בבקשה להצטרף אליו במדיטציה.
החלמתי מניתוח קשה להסרת גידול וידעתי שאני זקוקה לשקט.
שהריפוי יבוא רק מרוגע ושקט שכל כך חסרו לי.
מאז, פעם בשבוע, בלי לפספס, קבוצה קטנה עומדת לפני יובל.
שקט מסביב במושב. ציוץ ציפורים רחוק. צעדי חתול חרישיים.
יובל מנחה בדרכו המיוחדת רצף של תרגילי יוגה שזורמים לתוך מדיטציה
יושבים דוממים בלי תנועה
מתרכזים בנשימה
כשיובל אומר, בקול הרגוע והשקט שלו, ש"הכל בסדר" ומאריך את המילים זה מחלחל לתוך הגוף והנפש. נספג בכל תא.
כל המחשבות המטרידות, כל הבעיות, כל המחלות, כל המצוקות נמסות ומתאיידות
ובאמת, אחרי שנה, הכל בסדר
כמה עוצמה יש בשקט של יובל
בשקט המוחלט הזה שמצליח להתגבר על כל הרעש בחיים

 

[recordion]

שקט ועוצמה, עוצמה ושקט

שקט ועוצמה כרוכים יחד זו ההגדרה של אבא שלי ז"ל.
הוא באמת היה איש שקט - אף פעם לא הרים קול, אף פעם לא יצא מגדרו, גם כשהיה על מה להתרגז. ויחד עם זאת, הוא היה אש שמזיז הרים, שמקים מאפס מבני ענק, שיכול בהערה אחת של כמה מילים להזיז חומות של אי הבנה.

היה קשה לראות את העוצמה הזאת מתכנסת לתוך גוף שהולך וקורס, לדעת שמחלתו ונכותו לא יאפשרו לו יותר להזיז הרים. שכוח השכנוע שלו אינו עובד על גוף שנלחם בעצמו. שהכאב מתחיל להשתלט על חוש ההומור.

הוא איננו, אבא שלי. כמעט ארבע שנים שהוא איננו, והוא חסר לי כל יום. כשקשה לי אני נזכרת במילים שאמר. כשאני צריכה עצה אני מתיעצת עם דברים שאמר, שבחר, שעשה. כשאני גאה הוא חסר לי לספר ולהראות לו.

 

[liorlele]

השקט של הכוכבים

מאז ומעולם חלמתי לגור במושב בקיבוץ משהו ירוק ומבודד. בתור ילד ועד היום אני חי בעיר שמספקת ללא ספק הרבה עניין וגם הרבה רעש.
אתם בטח מכירים את המצב של תופעת ההצפה , הראש מוצף במחשבות, האוזניים ברעשי רחוב וכביש, הילדים מתרוצצים בבית (למרות שאני מטורף עליהם) ולפעמים כל מה
שאני רוצה זה וואקום של שקט. יום אחד עליתי לגג לתקן את הדוד ופתאום נעמדתי והכל היה מנותק.
מאז אני פשוט העלתי כסא ים מנורה קטנה ופעם בשבוע מחכה שכל תושבי הבית המקסים שלי נרדמים. אני עולה לגג נשכב על מיטת השיזוף ופשוט נמצא בשקט......
שחכתי כמה כיף זה קצת זמן לבד נראה לי שלכולם מגיע פיסה קטנה של שקט (שגם לא רחוקה מהבית - 2 קומות למעלה).

 

[שחרזדה האחת]

אני והשקט..

שקט מסביבי,
אני אדם שזקוקה לרעשים מסביבי.
לרעשים של ילדים , של חברות ושל בני משפחה..
אבל..למדתי לאהוב את השקט, ביחוד בלילה עת בעלי ישן,
ואני שנתי נודדת..אז אני מפעילה מחשב-ללא קול בכלל.
קוראת וכותבת בדממה הלילית..
ושומעת בשקט, מוסיקה מרגיעה..
גם בסרטים אני צופה בשעות אלה..ללא קול.
מדמינת מה אומרים ואיך..ואז בכלל כיף,
עם צלחת אבטיח ביד בלילות הקייץ וכוסית יין בלילות החורף,
זה השעות שלי,,אלה, ההנאות שלי..
להוסיף לזה קריאת ספרים שזה התחביב שלי, אז בכלל..
אבל גם למטבח יש חלק חשוב בפעילות לילית..
חיתוך פירות לריבה או לסלט פירות,
קילוף תפוחי אדמה לצהרים של מחר.
.הכל ניתן לעשות בדממה של הלילה..
ובבקרים שאני לבד בבית . שומעת את קולות הרחוב..
.שומעת את השקט.
ושומעת את המחשבות שלי..
אנשי השקט שהכי הרבה השפיעו עלי הם-
כבדי שמיעה וחרשים שלהם אני מספרת סיפורים,
אני מסתכלת עליהם ומספרת, מביטה על הבעות פניהם ואני יודעת שהם איתי,
בשקט שלהם ..העיניים שלהם מדברות, הן אומרות הכל,
דרכם הם מקשיבים ונהנים..והכי כייף לי בעולם לראות את זה..

 

[מוסדמעיין]

חוויה עוצמתית-לידת בתי

יש לי 4 ילדים
בת היא שניה
הלידה של בכורי היתה סיוט.לידה ראשונה,הגוף לא מוכן לא יודע לא מכיר,וכך גם הנפש.
שנתיים וחצי לאחר אותה לידה כרעתי ללדת את בתי השניה.פחדתי.מאוד.
הלידה היתה חוויה שונה לגמרי.זה התחיל מליווי של מכרה והמשיך בחדר חשוך ואינטימי בביה"ח פוריה.
מיילדת מקסימה שהוראתה לי לכרוע על רגלי ולהאחז במשענת הכיסא.
תוך צירים ספורים התינוקת יצאה אל אויר העולם ואני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
חוויה חד פעמית.
שתי הלידות הבאות גם הן היו טובות,אך לא כמו לידת הבת

 

[טיגר5]

הילדה שלא הוציאה אפילו לא מילה אחת...

במסגרת ההתנדבויות שלי בעבודה עם ילדים, התנדבתי פעם בשבוע להגיע לגן ילדים ולעשות להם שעתיים של צחוק, הנאה, משחקים והפעלות. הילדים היו מטורפים עלי וחיכו שאגיע. בין כל הילדים זיהיתי ילדה אחת שקטה שלא הסכימה לשתף פעולה ופשוט ישבה בצד ושתקה. במפגשים הראשונים ניסיתי לתת לה יותר תושומת לב ואפילו לדבר איתה אבל כלום. לא מילה ולא חיוך. באחד המפגשים כשהזמנתי ילד ילד אלי הגעיע תורה של הילדה ואז הגננת אמרה לי "דלג עליה היא לא מדברת". נדהמתי. שאלתי אם היא אילמת ואמרו לי שלא. פשוט היא לא מדברת בגן. אפילו לא הגה או ציוץ. לעומת זאת נאמר לי שבבית היא מדברת חופשי אבל בגן אפילו לא הגה אחד. החלטתי לא לוותר. ראיתי בה אתגר. הבנתי שלנסות לגרום לה לדבר זה לא הפיתרון ז ניסיתי לגרום לה לפחות להגיב בצחוק. ממפגש למפגש הקשר בינונו התפתח, הילדה הפכה להיות מרכז ההפעלות שלי בגן, היא מדגימה הכל, היא רוקדת, מתגלגלת מצחוק, מדגדגת אותי בפתע והכל מבלי להוציא מילה. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מהאמא של הילדה שסיפרה שהילדה לא מפסיקה לדבר עלי. שאלתי את האמא:"לדבר?" האמא הסבירה שיש לה מעצור בגן והעניין בטיפול. הילדה סיפרה לה שיש לנו שפה משותפת ושאפילו שהיא לא מדברת אני מבין מה היא רוצה. עד היום, שנתיים אחרי (הילדה כבר בכיתה א') כשהיא רואה אותי היא רצה אלי בחיבוק ענק, מצחקקת אבל אף פעם לא שמעתי אותה מדברת. הצלחתי להבין אותה ולשלב אותה בחברה מבלי לומר או לשמוע מילה.

 

[yafyafit]

 

[אבינו3]

חוויה בג'ונגל

לפני כחודש טיילנו בתאילנד, ובחרנו לערוך טרק רגלי של שלושה ימים במעבה הג'ונגלים

.
זו חוויה שקשה להסביר במילים למי שלא התנסה - העוצמה של הג'ונגל קשה לתאור, ויש בה התנתקות מוחלטת מכל מה שהחיים המודרנים מחשיבים כ MUST כמו חשמל, מים זורמים בצינורות (מים מטפטפים מלמעלה ומלמטה יש דווקא בשפע בכל מקום...

), תקשורת טלפונית שלא לדבר על סלולרית...
בג'ונגל שומעים כמעט כל הזמן קולות של בעלי חיים ובעיקר של צפרדעים

ושל ציקדות (מין של חרק)

ומדי פעם קריאות של קופים ושריקות ציפורים.
יש מין של ציקדות שנראה כמו זבוב ענק (באורך של בערך 7 ס"מ) שמשמיע קול שדומה למנוע של מטוס סילון. פשוט מחריש אוזניים.
באחד המסלולים שמענו את הציקדה הזאת מקרוב.

והרעש היה מחריש אוזניים כאמור. המדריך הצביע על הציקדה כשלפתע ראינו לטאה ענקית מתקרבת באיטיות

ובתוך שבריר שניה הציקדה נעלמה כלא הייתה בפיה הפעור. בבת אחת השתרר שקט שקשה לתאר את העוצמה שלו. כנראה שהרעש של הציקדה גם משתיק את כל יתר שוכני הג'ונגל.
רק לאחר כמה דקות ארוכות החלה התעוררות הדרגתית והג'ונגל חזר לעצמו. מין טקס השכבה רב עוצמה לציקדה האומללה..אנחנו נשארנו עם חוויה שקשה לתאר במילים של שקט עוצמתי בתוך הטבע המרשים הזה.

 

[al19]

בארץ רחוקה...

האמת שהבן אדם הכי שקט שהכי הרשים אותי עם הכי הרבה כח פגשתי איפה הוא, שם במזרח.
בטיול שלי הכרתי נזיר אחד ילד, בן 17, היה ממש שקט. שפשוט ישב איתי והסביר לי על האורך חיים שלו, ועכשיו אל תבינו אותי לא נכון, בארץ יש אנשים שקמים ב7 וחצי , הולכים לעבודה, חוזרים עם משכורות של 10,000 שקלים, ולא מרוצים מהחיים שלהם בכלל.
אבל הנה היה לידי מישהו, שהקדיש את כל החיים שלו ללימוד של אושר וסבלנות, הילד הזה.. קם כל יום ב4 בבוקר... יוצא לסיבוב לאסוף אוכל מכל השכונה, ובטח בנקודה שהוא מאוד רעב כבר, הוא לא אוכל אותו, הוא מחזיר אותו למנזר שם הם מתחלקים בו כולם ביחד.
פגשתי אותו באחד המנזרים שהוא במקרה עבר והסביר לי על משהו, אבל אחרי 5 דקות הוא הזמין אותי לכפר שלו.
ובאמת יום אחרי זה ב7 הוא כבר חיכה לי ללכת לכפר שלו להכיר את המשפחה שלו, שהם כמובן ארכו אותי ועשו לי טקס כזה של לקבל אותי לחלק מהמשפחה ומהכפר.
פשוט כל ההכנסת אורכים הזאתי, כל הצניעות הזאתי, כל הטוב לב הזה, זה משהו שבארץ שלנו ממזמן נעלם .. בין הביניינים הגבוהים, האייפונים, והאפור מסביב.
והנה בשיא השקט, בשיא הצניעות , בשיא הרוגע מגיע מישהו שכל כך כל כך טוב אלי... ואותי זה תמיד מזכיר לי זמנים שהיו בארץ שכבר לא יחזרו.. זמנים יותר טובים..
ותמיד מזכיר לי את הילדות, ואת אבא שלי .. ואת כל האנשים שאיבדתי לאורך הדרך...
זה מזכיר לי אנשים שראיתי שהלכו למסעות משלהם , חלקם חזרו, חלקם לא חזרו, וחלקם חזרו כל כך שונים, שאי אפשר היה לקרוא להם באותו השם ...

 

[בלונד23]

העיניים הכחולות של סבתא שלי

אני כל כך מתגעגעת לגרטי, סבתי האהובה, המקסימה, האישה החזקה והיפה שאף פעם לא הכבירה מילים והקרינה עוצמה שקטה, האישה שחייה היו תמיד בצל השואה והמחנות.
השנה, בימי החורף, כאשר הייתי בחודש שמיני עם בתי היחידה, אחרי שנים שחיכינו להריון הזה, נפלה סבתי ושברה את מפרק הירך. יותר לא חזרה לעצמה, נכנסה ויצאה במשך חודשיים מבתי חולים ולבסוף הגיעה למחלקה סיעודית בבית האבות שלה.

יום אחד התקשרה אלי אמי ואמרה כרגיל שסבתא לא חשה בטוב, אבל איכשהו הרגשתי, מיד רעד לי משהו בלב, הייתי בעבודה, עזבתי את העבודה ונסעתי באמצע היום אל המחלקה הסיעודית.
כשהגעתי היא כבר בקושי יכלה לדבר, לא יכלה לאכול, וסבלה כרגיל מדמנציה. היה שקט, החדר היה קריר, נגעתי בידה של סבתא והיא היתה קרה......... אבל מה שהדהים אותי היו עיניה. עיניה הכחולות, היפהפיות, עיניים של אישה שהיתה יפהפיית העיר פעם (היא נהגה לספר לי שיצאה עם כל הבחורים השווים היהודים בעיר), כעת ניבטו אלי העיניים האלו מתוך פנים רזות רזות, צמוקות, והן נראו כחולות יותר וגדולות יותר מאי פעם. המבט שלה אמר הכול - כמה היא מחכה להולדת בתי, כמה היא שמחה שבאתי, וכמה שהיא לא יכולה יותר להחזיק מעמד.

עמדתי לידה עם בטן ענקית של סוף חודש שמיני, וידעתי ששעותיה ספורות, דיברתי אליה. בכוחותיה האחרונים שאלה אותי מה כבר הכנתי לקראת הלידה, ואמרה את המשפט "רציתי כל כך לראות..." לא היה צורך להשלים את המשפט. אמרתי לה, ברור סבתא שאת תראי אותה, את תחזיקי מעמד עד שהיא תיוולד, אבל ידענו שתינו שהיא לא תחזיק מעמד. וסבתי לפתה את ידי בידה הקרה ולא הוסיפה עוד לדבר.

וכך נפרדתי מסבתי.
למחרת היא נפטרה מן העולם, ואחרי חודש ילדתי את בתי.
במסיבה שערכתי להולדת בתי, אמרתי כמה מילים, ובין השאר אמרתי שאני יודעת שסבתא מביטה בנו מלמעלה, רואה אותי ואת בתי ונמצאת איתנו. ובאמת כך אני חשה, שהיא תמיד תלווה אותנו וכמובן אספר לבתי על סבתא גרטי האהובה, שלא זכתה לראותה בחייה, אבל ב"ה מביטה בנו מלמעלה.