העיניים הכחולות של סבתא שלי
אני כל כך מתגעגעת לגרטי, סבתי האהובה, המקסימה, האישה החזקה והיפה שאף פעם לא הכבירה מילים והקרינה עוצמה שקטה, האישה שחייה היו תמיד בצל השואה והמחנות.
השנה, בימי החורף, כאשר הייתי בחודש שמיני עם בתי היחידה, אחרי שנים שחיכינו להריון הזה, נפלה סבתי ושברה את מפרק הירך. יותר לא חזרה לעצמה, נכנסה ויצאה במשך חודשיים מבתי חולים ולבסוף הגיעה למחלקה סיעודית בבית האבות שלה.
יום אחד התקשרה אלי אמי ואמרה כרגיל שסבתא לא חשה בטוב, אבל איכשהו הרגשתי, מיד רעד לי משהו בלב, הייתי בעבודה, עזבתי את העבודה ונסעתי באמצע היום אל המחלקה הסיעודית.
כשהגעתי היא כבר בקושי יכלה לדבר, לא יכלה לאכול, וסבלה כרגיל מדמנציה. היה שקט, החדר היה קריר, נגעתי בידה של סבתא והיא היתה קרה......... אבל מה שהדהים אותי היו עיניה. עיניה הכחולות, היפהפיות, עיניים של אישה שהיתה יפהפיית העיר פעם (היא נהגה לספר לי שיצאה עם כל הבחורים השווים היהודים בעיר), כעת ניבטו אלי העיניים האלו מתוך פנים רזות רזות, צמוקות, והן נראו כחולות יותר וגדולות יותר מאי פעם. המבט שלה אמר הכול - כמה היא מחכה להולדת בתי, כמה היא שמחה שבאתי, וכמה שהיא לא יכולה יותר להחזיק מעמד.
עמדתי לידה עם בטן ענקית של סוף חודש שמיני, וידעתי ששעותיה ספורות, דיברתי אליה. בכוחותיה האחרונים שאלה אותי מה כבר הכנתי לקראת הלידה, ואמרה את המשפט "רציתי כל כך לראות..." לא היה צורך להשלים את המשפט. אמרתי לה, ברור סבתא שאת תראי אותה, את תחזיקי מעמד עד שהיא תיוולד, אבל ידענו שתינו שהיא לא תחזיק מעמד. וסבתי לפתה את ידי בידה הקרה ולא הוסיפה עוד לדבר.
וכך נפרדתי מסבתי.
למחרת היא נפטרה מן העולם, ואחרי חודש ילדתי את בתי.
במסיבה שערכתי להולדת בתי, אמרתי כמה מילים, ובין השאר אמרתי שאני יודעת שסבתא מביטה בנו מלמעלה, רואה אותי ואת בתי ונמצאת איתנו. ובאמת כך אני חשה, שהיא תמיד תלווה אותנו וכמובן אספר לבתי על סבתא גרטי האהובה, שלא זכתה לראותה בחייה, אבל ב"ה מביטה בנו מלמעלה.