אמא של פיצקית
New member
השקט העוצמתי בחיי
בתיכון, לפני עשור, הייתי בטיול לפולין.
היינו קבוצה מאוד גדולה, מעל ל70 בני נוער מאותו בית ספר שיצאו למשלחת.
היינו קבוצה מאוד מגובשת ומעורבת בכל הקשור לפולין. כל הזמן היינו שרים שירים עצובים ומנגנים בגיטרה, ומחבקים ותומכים אחד בשני.
באחד הימים, הכניסו אותנו לגטו, ושם שמעתי את השקט ה״חזק״ בחיי.
מקבוצה תוססת הפכנו לקבוצה שקטה, השקט היה כ״כ חזק כשסיירנו בגטו, כשראינו את המיטות, הנעליים, הבגדים שמסודרים בסדר מופתי, המקלחות גזים, המשרפות...
כשיצאנו משם, כולנו בכינו, הדלקנו נרות זיכרון וכל אחד היה עם עצמו, עושה סוג של חשבון נפש של מה שהיה ומה שיש לנו היום, וכמה שאנחנו צריכים להעריך את הארץ הזו ואת החיים שלנו.
זה שקט שאני בחיים לא אשכח.
בתיכון, לפני עשור, הייתי בטיול לפולין.
היינו קבוצה מאוד גדולה, מעל ל70 בני נוער מאותו בית ספר שיצאו למשלחת.
היינו קבוצה מאוד מגובשת ומעורבת בכל הקשור לפולין. כל הזמן היינו שרים שירים עצובים ומנגנים בגיטרה, ומחבקים ותומכים אחד בשני.
באחד הימים, הכניסו אותנו לגטו, ושם שמעתי את השקט ה״חזק״ בחיי.
מקבוצה תוססת הפכנו לקבוצה שקטה, השקט היה כ״כ חזק כשסיירנו בגטו, כשראינו את המיטות, הנעליים, הבגדים שמסודרים בסדר מופתי, המקלחות גזים, המשרפות...
כשיצאנו משם, כולנו בכינו, הדלקנו נרות זיכרון וכל אחד היה עם עצמו, עושה סוג של חשבון נפש של מה שהיה ומה שיש לנו היום, וכמה שאנחנו צריכים להעריך את הארץ הזו ואת החיים שלנו.
זה שקט שאני בחיים לא אשכח.