המשך האירוח

[דש1דש]

ונעבור לקטנה - שינה עם אמא

הקטנה בת שנה וחצי בדיוק. עדין יונקת (אצלי הן יונקות עד שנתיים ומעלה) בניגוד לאחותה שאף פעם לא ישנה איתי במיטה (לא אהבה את זה בכלל) ולא קיבלה ציצי בלילה מגיל שנה - הקטנה לא מוותרת.... אז יש כאן מצב של אמא שהגיעה לאמהות איתה כבר עיפה וכל מה שרצתה זה לישון בלילה וגם היתה יותר חרדתית על הילדה שהיתה חולה הרבה יותר מאחותה... ולכן הנהיגה מנהגים שלא הסכימה להם עם הגדולה.... בכל אופן - אין לילה שהיא לא עוברת אל המיטה שלי בהתעוררות הראשונה, לרוב בין חצות ל-3 בבוקר. וכן - אין לי כוח לריבים ולבכי (שיכול להמשך גם שעתיים ומעלה. ניסיתי) ולכן היא מקבלת ציצי ב-3 וב-4 וב-5 וב-6..... לפעמים יש דילוג על חלק, לרוב זה קצר - ומתוך שינה שלי -ובלכ זאת - לא מנהג טוב! היא שונאת את המיטה שלה (ומושמת בה ישנה, אין מצב של הרדמות בה - ניסיתי

) ולכן כשמתעוררת דורשת לצאת ממנה. אני שוקלת להעביר אותה בקרוב למיטת נוער - כי די. צריך למצוא מקום שהיא תאהב לישון בו. מה עושים?!?!?!? איך אפשר לגרום לה לישון במיטה שלה, להפסיק עם הנקות הלילה, לעבור למיים (ומי שלא שמע אותה צורחת על המיים שהוצעו לה לא שמע צרחות בימיו....) רוצה להגיד - כשהחלטתי לא נכנעתי - ועברנו לילה כמעט ללא שינה. זה לא עזר - כשכבר נרדמה עם מיים והתעוררה שוב - הכל חזר על עצמו - כחצי שעה אחרי ההרדמות. ושוב לשעתיים.... למותר לציין שבלילה אחריו כבר לא עשיתי את זה - אין מצב שאצליח לתפקד אם אני לא ישנה בלילות

דרך אגב - כל פעם שאני מחליטה לעשות מבצע - היא חולה ואין לי לב לא לעזור לילדה חולה בלילה

בקיצור - HELPPPPPPPPPPP

 

[תות השמנמן הקטן של]

גם הבן שלי ישן במיטה שלי

מגיל חודש בערך. ואני רואה בזה דבר מאד חיובי. כשהוא ירצה לישון לבד הוא יבקש. הוא בטח לא ישאר עד גיל 20 במיטה שלי. מכירה משפחות ששני ילדים ישנים איתם במיטה. שמו שני מזרונים גדולים על הרצפה וישנים ארבעתם. אבל, אצלנו זה עניין של בחירה.

 

[דפנה תייר]

לשאלתך

כיוון שאנחנו כבר מכרות ותיקות, אוסיף פה רק שגם הבעיה הזאת מתקשרת לקושי שלך לשים גבולות. אין שום סיבה שתינוקת בת שנה וחצי לא תישן במיטתה באופן רצוף, כל הלילה, ללא כל האכלה שהיא. היא זכאית לכך וכמובן שגם את זכאית לכך.

 

[דש1דש]

../images/Emo6.gif

 

[אופירה10]

והנה שאלותיי

דפנה שלום, להלן שאלותיי: 1. בתי, בת שנתיים ושלושה חודשים, גמולה מחיתול כבר 3 חודשים. גמולה בכל מקום מלבד הגן. לשם היא עדיין הולכת עם חיתול ולא מוכנה להוריד אותו. כשבכל זאת שלחתי אותה לגן ללא חיתול היא עשתה הכל במכנסים (זאת כשבבית אין לה בכלל פספוסים). לטעמי יש שם מספר בעיות בלתי פתירות: בגן אין מושב אסלה ואסור להכניס ישבנון או סיר לפי הוראות משרד הבריאות, כלומר שַיִש האסלה קר לה בטוסיק ולא נעים. בגן השירותים לעיני כל ואין פרטיות. והבעיה הגדולה מכולן היא שיש לה בעיית תקשורת עם המטפלות. היא מדברת שוטף אך לא מבקשת מהן כלום. שאלתי היא: האם יש לך עצה כיצד אוכל לפתור את העניין? אולי יש לך רעיון שלא חשבתי עליו? 2. בנוסף לבתי הקטנה יש לי גם ילדה בת חמש וחצי. שתיהן רבות כל הזמן וללא הפסקה. זה מגיע גם לאלימות הדדית כשהקטנה מכה את הגדולה עם חפצים בידה והגדולה דוחפת את הקטנה וחוטפת לה דברים. כל זה מתרחש גם כשאני אינני באזור (לדוגמא הן בבית ואני בגינה). בהתחלה ניסיתי לא להתערב ביניהן - שילמדו להסתדר, אבל הן לא מסתדרות לבד ביניהן והאלימות רק גוברת. כיצד פותרים את זה? (יש לציין שאת כל הצעצועים יש פעמיים ואף יותר, כך שאין מחסור שבגללו הן רבות) כל עצה תתקבל בברכה!

 

[דפנה תייר]

שלום אופירה,

לשאלתך הראשונה: חורה לי לשמוע שוב (כי זאת לא פעם ראשונה שאני פוגשת בעיה שכזאת) על גן ומטפלות שלא משתפים פעולה עם התהליך החינוכי החשוב של גמילה מחיתולים. שיתוף הפעולה של הגן יכול לעיתים לקדם את התהליך בצורה נפלאה, אך מאידך אי שיתוף פעולה יכול לעכב ואף לחבל בתהליך. במקרה שלך מתקבל הרושם שהגן אכן לא משתף פעולה, ושזוהי המציאות איתה את נאלצת להתמודד (עד לחופש ולהחלפת הגן). לצערי, כל שנותר לי הוא לעודד אותך להמשיך כמיטב יכולתך את הגמילה בזמנים שביתך איתך, ולהשלים עם כך שהתהליך יהיה מקוטע ואיטי בשל העובדה שחלק מהיום הילדה עם חיתול. עלי להדגיש שעל פי גישתי בגמילה מחיתולים (וכמו בכלל בחינוך) המסר לילד חייב להיות חד משמעי, הווה אומר הורדת החיתול בשעות העירות לחלוטין מתחילתו של תהליך הגמילה. אני חוששת שבמקרה כמו שלך המסר לילדה אינו חד משמעי, בשל הגן, ועל כך אין אלא להצר. שאלתך השניה פוגשת שני 'אני מאמין' שלי: הראשון - מסר חד משמעי וברור נגד אלימות, והשני - ההורה כפעיל ומעורב בהתפתחות החברתית של ילדיו. במילים אחרות, אני מאמינה שכאמא עלייך למנוע בכל דרך אפשרית אלימות של הילדות וללמד אותן דרכים חיוביות יותר לפתרון קונפליקטים. תפקידך פה אם כך הוא כפול: גם לאסור את ההתנהגות האלימה שלהן ובו זמנית ללמד ולהדגים להן התנהגויות חברתיות רצויות (כגון: משא ומתן ופשרה).

 

[אופירה10]

../images/Emo140.gif תודה

 

[catנוע]

../images/Emo41.gif הבהרה ../images/Emo41.gif

בבקשה לא להגיב כאן עם עצות וכו' לשאלות שנשאלות. מי שרוצה תשובות/הצעות גם מחברות הפורום (תפתח או פתחה בעבר הקרוב) שרשור נפרד עם השאלה. זה שרשור שאלות לאורחת. תודה

 

[נוRית]

שלום דפנה. שאלת פחדים

ראשית - תודה מראש על הנכונות להתארח ולענות על שאלותינו. שאלה בנושא פחדים - הקסומה שלי בת שנתיים ותשעה חודשים. לאחרונה חוברנו ל -HOT ועימו ערוץ לולי המיועד לפעוטות. כל קטע שם הוא קצר, אבל יש שם הרבה קטעים שמפחידים אותה: יד שמציירת בחול - פעם היה ציור של איש (כושי) מנגן בחצוצרה - הילדה פחדה מזה ומאז ברגע שמתחיל הקטע של ציורי החול היא נכנסת לפניקה ולבכי. יש שם קטע עם מין חתול (מכוער ומעוות בעיני) שגם אותו היא לא אוהבת ועוד ועוד ועוד. אם אני לידה - היא נצמדת אלי ו/או מבקשת לעבור לדבר אחר. אם אני לא לידה - היא פורצת בבכי (בכי של כאב - חזק ואמיתי). בימים האחרונים אני בכלל לא מראה לה את הערוץ. האם אני עושה נכון בכך שאני מנטרלת אותה מהפחדים הצפויים או שאולי עדיף דווקא כן להראות לה ולתת לה להתמודד עם הפחדים (כשאני לידה, כמובן)? אני מניחה שפחדים יגיעו גם מכיוונים נוספים - האם "ללכת איתה" או להראות לה שהשד אינו נורא כלכך? (למשל - עם החתול ההוא - מכיוון שגם אני לא אוהבת אותו, אני אומרת לה שהחתול הזה באמת לא נחמד. האם זה נכון, או שעדיף דווקא להראות לה שזה בסך הכל בובה לא מזיקה)?

 

[דפנה תייר]

שלום נורית

פחדים הם דבר טבעי, לגיטימי, ואף חשוב מבחינה השרדותית. הפחדים מורים לנו ממה להרתע ושומרים עלינו. פחדים אצל ילדים טבעיים במיוחד, שכן הם עדיין באופן כללי בעמדת חוסר אונים ותלות. חשוב לאפשר לילד לפחד ולא לפחד מהפחד של הילד. חשוב לשדר לו שההורה לעומת זאת לא מפחד (מהדבר הספציפי ממנו פוחד הילד) ושהוא בטוח בעצמו, ויכול להגן על הילד. אני מצרפת לך מאמר שמרחיב בנושא הפחדים ויתן לך תמונה כוללת יותר ועצות כיצד לנהוג.

 

[נוRית]

תודה ובקשת הבהרה

לגבי הטלויזיה - עדין לא ברור לי מה ההמלצה: להחליף ערוץ? להסביר לה שזו רק בובה? אני לא אומרת לה "אין ממה לפחד" (כמו שאני גם לא אומרת לה "לא קרה כלום" אם היא נופלת ובוכה). אבל אני לא יודעת האם להמשיך להראות לה את מה שהפחיד אותה כדי שתבין לבד שאין ממה לפחד, או לעזור לה בכך שאנחנו מזיזות את הגורם המפחיד הצידה (כלומר 0 מכבה טלויזיה או מעבירה ערוץ).

 

[דפנה תייר]

הבהרה

תני לה להחליט, משום שילדים לעיתים רוצים לחוות את החוייה האמביולנטית הזאת של להמשך למשהו אך גם לפחד ממנו. לפיכך, בדקי איתה מה מתאים לה באותו הרגע.

 

[נוRית]

שאלה נוספת - גמילה מחיתולים

כאמור, בת 2.9, גמולה ביום מחיתולים כ- 3 חודשים. בהתחלה עשתה בסיר ומהר מאוד עברה לאסלה (עם ישבנון) - מאז שעברה לאסלה כבר אין כמעט פספוסים בגן. לעומת זאת בבית היא מפספסת הרבה. כמעט כל יום. אני שואלת אותה אם היא צריכה לעשות פיפי, היא טוענת שאין לה, ואחרי כמה דקות - שלולית. גם מחוץ לבית, כשהיא איתי, יש לה פספוסים (כשאנחנו אצל הסבים, או בגן השעשועים ועוד). די ברור לי שזה קצת "בכוונה" או "דווקא" שהיא עושה לי. אבהיר שיש לה אחות קטנה (בת 8 חודשים). אני גם "מודה" שזה די מטריד אותי, והיא כנראה מרגישה את ה"לחץ" שלי בנושא. איך אני לומדת להרפות? או בעצם - מה התגובה הכי נכונה בסיטואציות כאלה?

 

[דפנה תייר]

גמילה מחיתולים

ראשית, אני חושבת שזה מצויין שזה מטריד אותך, כי מהמקום הזה את יכולה לפעול על מנת לשנות את ההתנהגות שאינה מקובלת עלייך. אני לא חושבת שהיא עושה לך את זה 'בכוונה' או 'דווקא' - זו פרשנות סובייקטיבית שלך. אני יותר נוטה לחשוב שהיא פשוט לא עברה את תהליך הלמידה כמו שצריך ואת זה ניתן לתקן. אני מציעה שלאור חוסר האחריות שהילדה מפגינה, תקחי קצת יותר אחריות בחזרה על עצמך בתהליך הגמילה. כלומר, מעתה אל תסמכי על יכולתה לזהות את מידת הצורך שלה לעשות פיפי. לימדי את לוח הזמנים שלה מבחינת באיזו תדירות יש לה פיפי. לימדי את שפת הגוף שלה (אני די בטוחה שאת כבר מכירה אותה) המרמזת כי היא עומדת לעשות פיפי. על סמך שני אלו הודיעי לה שעכשיו הולכים לעשות פיפי. תני לה יד, ובאופן אסרטיבי לכי איתה לשירותים גם אם זה לא מוצא חן בעיניה ואפילו אם היא מתנגדת. אימרי לה 'אני רואה שיש לך פיפי ועכשיו הולכים לשירותים'. אל תשאלי אותה יותר אם יש לה פיפי - הרי נוכחת בעצמך שתשובותיה אינן אמינות, אך ברגע שאת שואלת אותה נתת לה בעצם את הזכות לקבוע מה יקרה כעת. 99.9% מהילדים שנמצאים בתהליך גמילה ונשאלים אם יש להם פיפי עונים שלא גם כשברור לחלוטין שיש להם. לכן, שאילת השאלה הזאת מיותרת ורק מקשה.

 

[נוRית]

../images/Emo51.gif ../images/Emo140.gif

 

[נוRית]

שינה משותפת

היה אצלנו תהליך זוחל, שבסופו המצב כרגע הוא שהגדולה (2.9) ישנה אצלי במיטה והקטנה (0.8) ישנה במיטת תינוקות לידי בחדר. נעים לי וכיף לי שהגדולה לידי - בחורף היו לכך המון יתרונות: מבחינת חימום החדר, מכשיר האדים, אני שומעת ורואה אותה כל הלילה... בקרוב אנחנו אמורות לעבור בית, וזו נראית לי הזדמנות נהדרת לעשות הפרדה - הכוונה שלי היא שהבנות תהיינה בחדר משלהן ואני אקבל את החדר והמיטה שלי לעצמי בלבד. השאלה - איך עושים את המעבר הזה? איך מכינים אותה לקראת זה? האם להתחיל להרגיל אותה כבר בבית הנוכחי למיטה שלה? האם ביום המעבר להשכיב את שתיהן בחדר שלהן? האם לעשות את זה הדרגתי אחרי המעבר?

 

[דפנה תייר]

לגבי שינה משותפת

נהדר שאתן עוברות דירה ועוד יותר נהדר שאת רואה בזה הזדמנות לעשות את המהלך החינוכי הנכון. אל תפספסי הזדמנות זו. אני מאוד מאמינה בזכותך לקבל את החדר והמיטה שלך לעצמך. את שואלת איך מכינים אותה לקראת זה ואני עונה לך שההכנה הכי טובה שלה תהיה ההכנה הטובה שלך: כשאת תצליחי להיות מגובשת ושלמה עם ההחלטה הנכונה לעשות הפרדה המסר יעבור הלאה אל הבנות. כל האפשרויות שאת מעלה איך לעשות זאת מבחינה אופרטיבית הן טובות. אני אישית נוטה יותר להמליץ לך לעשות את זה עם המעבר, ובאופן חד משמעי, כלומר לא בהדרגה. הבהירי לה כיצד הדברים יהיו בבית החדש, ועמדי בדברייך.

 

[דש1דש]

שאלה קשה עצובה....

ושוב - בעיקר לבת ה-4 שנמצאת עמוק בגיל חקר המוות.....

אבל גם לקטנה שמבינה שקורה משהו.... do's anv dont's בהתמודדות עם מחלה קשה של סבא / סבתא. ניתוח וכאלו.... כן לדבר / לא לדבר. איך לדבר, כמה להגיד? כן לתת להתקרב אליהם (לא מחלה מדבקת!) או להרחיק? איך לתקשר ולהסביר את הפיליפינית שעברה לגור שם? איך לעודד אותה לדבר על מה שמעיק עליה, על השינוי במהלך החיים שלה והיכולות שעוברות לכיוונה.....

 

[קַמִילִOn]

../images/Emo207.gif זיקנה ומוות ../images/Emo129.gif

איך מומלץ להסביר לגילאי 3-4 את נושא מחזור החיים, זיקנה ומוות? לאחרונה נפל אצלנו אסימון (לפני 3.5) בנושא הזיקנה, והדבר מאד העציב את הפעוט.

 

[דפנה תייר]

תשובות לקמיל ולדשדש

אכן נושאי הזקנה והמוות הם נושאים רגישים שגם לנו המבוגרים קשה להתמודד איתם וקשה להסביר אותם. כשאנו נאלצים לשוחח על כך עם ילדינו אנו מגלים שזה באמת לא פשוט. יש ילדים שאכן בגיל זה, אם בגלל סקרנותם הטבעית, ואם בגלל נסיבות חייהם, יעלו שאלות בנושא. כדאי להיות קשובים אל הילד לבחון האם הוא בכלל מוטרד מהנושא, ואם כן, מה מעסיק אותו? בהתאם, לתת את המידע שיש לכן, באופן שמתאים ליכולת הקוגניטיבית והרגשית של הילד. יש להזהר לא להעמיס עליו פרטים או פילוסופיות חיים שגדולות עליו ומיותרות, אלא להתמקד באמת במה שמעניין אותו. חשוב גם שההורה יבדוק עם עצמו כמה מההתעסקות של הילד או המצוקה לכאורה של הילד היא באמת שלו וכמה היא בעצם השלכה של רגשותיו ומצוקותיו של ההורה על הילד.