איך הדוקטור החדש והמלווה החדש נפגשו?

BloodyRose

New member
סיפור מספר 4
לקריאה נוחה יותר

(תפוז אכל את הרווחים והמרווחים, אז הנה הסיפור בצורה ידידותית יותר לקורא)


הדוקטור דידה אל תוך הטארדיס השוממת, ובמהרה לא מצא את כוחו, מעד ומצא עצמו על ברכיו. תהליך ההתחדשות כבר החל ובקרוב יגיע לשיאו. קרני האור שהפיקה אנרגיית ההתחדשות כבר החלו להיאסף סביב גפיו וראשו של הדוקטור, שראשו כעת היה נקי ממחשבות. הוא מנע מעצמו לחשוב על קלרה שזה עתה נטש כלואה בתוך גוף דאלק. אילולא היה במצב בעייתי, אולי היה מבין הדוקטור את האירוניה שבמצב. הוא חזר להציל את קלרה מהמקום בו פגש אותה לראשונה, אך עיוות את הזמן בצורה כה קשה כאשר הוא עצמו מהביקור הקודם שלו ראה את עצמו לרגע, כאשר רץ לאורך מקלט הדאלקים עם איימי פונד. העיוות יצר אנרגיה כה עצומה שהשמידה כליל את המקלט ומחקה כל אזכור של קלרה מדפי ההיסטוריה. קלרה אוסווין אוסוולד חדלה מלהתקיים. הדוקטור ידע שבכל רגע הוא עתיד לשכוח אותה לנצח. דמעה בודדה החליקה על פניו של הדוקטור, עשתה את דרכה אל סנטרו ומשם במהירות אל רצפת הטארדיס עליה התנפצה. ברגע שפגעה ברצפה, תהליך ההתחדשות של הדוקטור הגיעה לשיאו. כעת נשמתו רחפה מעליו, וצפתה בגופו כאשר הוא על ברכיו, זקוף, ידיו פרושות לצדדים. קרני אנרגיית ההתחדשות נשלחו מגפיו ומפרצופו והלאה. כך היה כדקה, עד שהדוקטור חזר לעצמו. בערך.
הוא קרס אל רצפת הטארדיס, כעת היה שכוב עליה, מתנשף, ללא כל זיכרון מקלרה. הוא פקח את עיניו והרגיש כיצד אנרגייה חדשה ממלאת את גופו. הוא קיפץ על רגליו, ומשום מה לא הפריע לו כלל מדוע הוא אינו זוכר מה קרה. הוא רק ידע דבר אחד – כעת יש לו גוף חדש.

בריצה קלה הגיע הדוקטור לחדר האמבטיה שבטארדיס וחיפש במראה את גלגולו ה12. "לא רע!" הוא אמר לבבואתו וקרץ "אלוהה חתיך!". הוא העביר את ידו בשיער השופע החדש שלו "וסופסוף ג'ינג'י!" אמר בשמחה. הוא עבר לבחון את עצמו ביותר קפידה, הוא היה גבוה כמעט כמו בגופו הקודם, אולי מעט יותר. הוא היה רזה מאד, אך שמח לגלות שאוזניו לא בולטות יתר על המידה. עיניו היו כחולות ועמוקות כמו הים היפהפה בגלקסיית הביזלורן, הוא פעם לקח לשם את אחת מחברותיו הטובות. לרגע אחד הוא לא הצליח להיזכר מי, הוא ראה בדמיונו שער חום קצר וחלק, אך התנער מהמחשבה כשקלט את אפו הסולד. "אבל מה זה הזקן הזה?" שאל את עצמו ושלף במהרה סכין גילוח מאחת המגירות "ידעתי שיום אחד זה יהיה שימושי!" הוא צחק. את חמש הדקות הבאות העביר הדוקטור בניסיון לגלות איך משתמשים בסכין, לפחות שתי דקות מהן בחיפוש אחר כפתור קטן שיעשה צליל זמזום, אור ירוק ויפתח דלתות. לאחר שסופסוף הבין מה עליו לעשות הוא התגלח לראשונה בחייו המאד ארוכים. הוא הביט בבבואתו, מרוכז, וניצל את אנרגיית ההתחדשות שעוד זרמה בגופו כדי להצמיח במהרה זקן חדש ולגלח אותו בצורת זקן צרפתי. כשלא אהב את מה שיצא, התגלח בשנית והצמיח מחדש את הזיפים כדי לנסות מראה אחר. אחרי הסיבוב ה15 הוא הבין שעדיף לו בלי זקן, ודילג בשמחה חזרה אל קונסולת הטארדיס.

הוא פרש את ידיו לצדדים והסתובב, מרגיש כמו ילד קטן. כשעצר, לטש את עיניו בקונסולת הטארדיס, שממש כמוהו לבשה צורה חדשה. "אז... למדבר של טונקו? לשדות הסיביאן?" הוא הציע לטארדיס "לאן נלך אותך לטיול הבכורה שלנו?"
"כמה שיותר רחוק!" אמר קול נשי מאחוריו.
הדוקטור הסתובב מיד וחייך לקראת ההרפתקה החדשה שהוא עומד להיכנס אליה, ולכן לא יכל שלא להיות מאד מופתע כשמצא עצמו עומד מול -
"רוז?!" הוא הזדעק
"לא בדיוק" ענתה אישה צעירה גבוהה ובלונדינית שהייתה הראשונה לראות את התגלמותו ה12 של הדוקטור. היא הייתה מאד יפה, היו לה עיניים חומות גדולות ואף קטן מחודד. שפתיה היו ורודות ועבות במידה הנכונה.
"אני מצטער," אמר הדוקטור בבלבול "הזכרת לי מישהי שאני מכיר"
"את אמא שלי" ענתה האישה, כאילו שהעובדה הזאת הייתה ברורה מאליה לכולם
הדוקטור עמד שם לרגע, המום ומגמגם "א – א – את הבת של רוז?"
"אפשר להגדיר את זה ככה" היא ענתה והתקדמה לעבר הדוקטור. או לפחות ככה הוא חשב, היא חלפה על פניו ונשענה על קונסולת הטארדיס בטבעיות "אז לאן אמרנו שנוסעים?"
"היי היי! תתרחקי מזה את עוד תפעילי אותה בטעות" אמר הדוקטור
"אל תדאג" היא צחקה והצביעה על הכפתור הקרוב ביותר למרפקה "זה רק משנה את העוצמה של המנורה בראש הטארדיס" הדוקטור היה מופתע יותר ויותר מרגע לרגע "ההוא שם אחראי על מנגנון הזיקית אבל כמו ששנינו יודעים כבר לא עובד כבר 1000 שנה בערך. והידית הקטנה פה מורידה את המים בשירותים"
"מה? - איך?" הדוקטור לא האמין למשמע אוזניו, האישה הזאת יודעת בדיוק איך להפעיל את הטארדיס או שהוא רק מדמיין?
"גדלתי פה, אני מכירה כל פינה ולחצתי על כל כפתור. עשיתי לך כמה בעיות אה?" האישה התקרבה אל הדוקטור וכעת עמדה פחות ממטר לפניו. מהמרחק הזה הוא יכל להגיד בוודאות שיש קשר בינה לבין רוז טיילר. הן היו דומות מאד, אך פניה של האישה היו מחודדים יותר משל רוז. "ליז טיילר, נעים להכיר" היא הושיטה לו את ידה כדי שילחץ אותה.
הדוקטור הביט בידה של ליז, אך לא נע ולא משנה כמה התאמץ, הצליח להוציא רק מילה אחת מפיו "תסבירי."
"זאב רע, זוכר?" היא התחילה לספר, הפנתה אליו את גבו והתחילה לטייל סביב הקונסולה "סופסוף אני יכולה לטייל כאן בחופשיות, מבלי להתגנב בלילות או כשאתה בחוץ! אה אוי, כן, מי אני. כשרוז, אמא שלי, פיזרה את הזאב הרע ברחבי היקום אני נוצרתי כדי להגן עליה. אני שילוב של רוז ושל זאב רע. מבין כל הרמיזות של זאב רע ברחבי היקום, אני היחידה שחיה ונושמת. חצי רוז טיילר, חצי זאב רע. הונחתי להישאר כאן, בטארדיס, ולהתחבא מפני הכל, ובעיקר מפניך עד שיגיע הגלגול ה12, ורק אז המשימה שלי תתחיל. כמעט חשפתי את עצמי מול הגלגול הקודם שלך, אני לא כל כך טובה במתמטיקה אתה מבין?" היא הסמיקה מולו
"ומהי בדיוק המשימה שלך?" החזיר הדוקטור את השיחה לנושא הבוער
"להגן עליך כמובן."
"להגן מפני מה?"
"משיבתה של רוז. השיבה של אמא שלי. השיבה שתחריב את הטארדיס, ואותך בתוכה."
הדוקטור לא ידע איך להגיב לכך. ברגע אחד נזרק עליו כל כך הרבה מידע. הבת של רוז, הזאב הרע שעוד קיים, השיבה העתידית של רוז והעובדה שבמשך מאות שנים הסתתרה מפניו אישה צעירה שחיה בטארדיס וחיכתה לרגע הנכון. היא נראתה לו משוגעת והסיפור לא נראה מאד אמין. אך הוא ידע שכדי לחשוף את כל הסיפור יש רק דרך אחת, קשה וארוכה. הוא הביט בעיניה של ליז, מתלבט בינו לבין עצמו לאן ייקח אותה קודם, והושיט לה את ידו ללחיצה.
"אלוהה, אני הדוקטור."
 

AvivZ41

New member


כל הזמן הזה כשקראתי את הסיפורים שמעתי מוזיקה של דוקטור הו ומה שהכי מגניב זה שכשהדוקטור התחדש בדיוק התחיל Vale Decem (השיר של ההתחדשות של טננט) ואז התחילה מנגינת Doomsday כשהוא צעק "רוז?!" (מה שמזכיר לכולנו את רוז תמיד)
 

BloodyRose

New member
סיפור מספר 5
(
7ב)

"איבדתי אותה."
"אחי, משתתף בצערך. עוד וודקה?"
"שיהיה."
"מיץ תפוזים?"
"מיץ תפוזים.."
"אל תהיה כזה, אחי. בקטנה. הלכה אחת תבוא אחרת.."
"לא, אתה לא מקשיב. איבדתי אותה. ממש איבדתי. חשבתי שמצאתי אותה בסוף קו הזמן שלי, אבל זה היה באמצע, וכשיצאנו היא פשוט נפלה הלאה. כשמכפילים קרטזית קו זמן אנושי עם אד--"
"אחי, זאת וודקה אחרונה שלך להערב."
הדוקטור נעץ בו מבט מבולבל. "לא ידעתי שיש הגבלה."
"עזוב", הברמן הסתכל עליו כמחפש משהו. "הגעת ברכב, אחי? מה זה בשרשרת שלך, מפתח אופניים? מה, אתה גזור?"


קול עמוק משמאלו קטע את השיחה, שגם כך, חשב הדוקטור, לא ממש התקדמה לשום מקום.
"צ'ייסר לגברת."
"איזה?"
"מה שיש."
הדוקטור התרווח בכסאו ומיד, מכיוון שזה היה כסא ברים, נפל. הוא קם, יישר את עניבת הפרפר שלו ובפרצוף מדושן מעונג התיישב שוב. החדר היה חשוך, אבל לא יותר מדי. על התקרה היו נקודות לבנות שדמו לכוכבים. ברקע התנגנה מוזיקה חזקה, שהפריעה לו לחשוב.
הוא הוציא את המברג הקולי מהכיס. לרגע עברה בראשו המחשבה לקרוא לו "מברג קוּלי", כי המברג הוא קוּל.
כשהברמן נכנס למטבח, הוא כיוון את המברג לרמקול. המוזיקה נחלשה, ובו בבד המברג נפל לכוס השתיה שלו. "לא לא, לא! אל תעשה לי את זה!" רטן לכיוון הכוס. "זה בהחלט - בהחלט - לא קוּל!"
הוא הסתכל ימינה ושמאלה והתחמק מהמבטים.


עכשיו השיחה של אדון "צ'ייסר לגברת" משמאלו נשמעה חזק יותר.
"אז, מאיפה את?"
"תשמע, אני באמת לא..."
"עזבי, תזרמי. את פה מהסביבה?"
"לא. עכשיו תעזוב אותי?"
הוא הניח יד גדולה על כתפה. בזמן שסילקה אותה, בהחבא, ידו השניה פיזרה שקית קטנה של אבקה לתוך המשקה שלה.
הדוקטור נדרך. הוא ניער את המברג הקולי משאריות הנוזל וכיוון לכוס.
לחץ -
המברג השמיע קול חלוש -
ונדם.
הדוקטור הזעיף מבטו אל המברג. "רציני? עכשיו?"
הבחורה מיהרה לגמוע מהכוס בעצבנות. צ'ייסר, מרוצה מעצמו, הרים את שלו. "לחיים. לחיינו!" ולגם מכוסו.
"אז מה את עושה בחיים?"
"אני קוסמת."
"קוסמת, הא?"
"ואל תיקח את זה לא נכון, אבל.. אני מתמחה בטריקים של זריזות ידיים."
אדון צ'ייסר תקע בה מבט מבולבל, מלמל כמה הברות וראשו צנח מעולף על הבר.
"אדיוט." פטרה.


מבטה נתקל במבטו של הדוקטור.
"אתה יודע שהגיע לו."
"באמת?"
"נראה לך שלא?"
"לא, התכוונתי, כלומר, באמת את קוסמת?"
"ברררור.." אמרה והחוותה לכיוון הבריון המעולף. "יאללה, שאני ארגע קצת, קלוט. תבחר קלף." בלי שהזיזה את ידה, עכשיו היו פרושים בה כמה קלפים.
פניו של הדוקטור הפכו, באותה מהירות בה הקלפים הופיעו, מחיוך לפליאה.
"נו?"
הוא הושיט בהססנות את ידו מעל לגבו של הבריון והצביע על קלף.
"אוקיי, עכשיו אני צריכה טוש", היא נשענה קדימה ולקחה את המברג הקולי הרטוב.
"רגע" - נזעק - "זה לא טוש!"
"יאללה, תל אביבים. יופי שאתם קוראים לזה לורד, אצלנו בירושלים זה טוש."
היא משכה בבסיס ה"טוש". קול מעומעם עלה ממנו.
"ככה משתמשים בו?"
לחצה על הבסיס, ומעין ברק יצא מצדו השני של המברג ישירות אל חזהו של הדוקטור.


הדוקטור הוטח אחורנית. הבחורה ניגשה אליו בבהלה. הוא שכב על הרצפה בפנים חיוורות, עיניים עצומות, כשחור פעור בחזהו. פלג גופו העליון היה חרוך.
היא התכופפה לכיוונו.
בבת-אחת פתח את עיניו. "לא."
"מה לא?"
"לא ככה משתמשים בו." וסגר את עיניו.


אור חזק פרץ מידיו וראשו של הדוקטור, הבחורה זינקה אחורה. כמה מיושבי הבר נבהלו וברחו, אחרים בהו בתדהמה ושלפו מצלמות-טלפונים.
לאחר כמה שניות האור דעך.
החור בחזהו של הדוקטור נעלם, ובמקומו רק נותר בד חולצה קרוע. גופו לא היה חרוך עוד. פניו השתנו לגמרי, קומתו גבהה, מבנה גופו התרחב. הוא פלבל בעיניו, ידיו נעו בתזזיתיות על גופו ופרצופו. הוא תלש שערה מראשו.
"אינעל מונדאס! זה יותר מדי לבקש פעם אחת להיות ג'ינג'י?"
בעוד האנשים סביבו גלגלו עיניהם וחזרו אט-אט לעיסוקיהם, היא עדיין הסתכלה עליו, בפה פעור.
"תשמע, בנאדם. אתה חייב ללמד אותי את הטריק הזה."


"בן זונה!" הברמן חזר מהמטבח ובבת אחת הפך עצבני. "בן-של-זונה!"
"ראיתם את זה? ישב פה הרגע איזה סטלן על כמה כוסות וודקה והלך בלי לשלם!"
 

BloodyRose

New member
סיפור מספר 6


לבקשת הכותב/ת, הסיפור מופיע בקובץ המצורף. אנא עדכנו אותי אם אתם נתקלים בבעיה לפתוח את הקובץ
 

BloodyRose

New member
סיפור מספר 6
בפנים

"'אני נשבעת לך, רק שריפה יכולה לגרום לסמטה להראות ככה באמצע החורף,' שיילין אמרה לי, 'שריפה או חייזרים, תחליטי את מה יותר הגיוני לבד.' אני אוהבת אותה מאוד, אבל שיילין יכולה לדמיין דברים, והיא תמיד טורחת להודיע לי ש'זה בטוח זה!' וזה תמיד לא נכון. מצד שני, אני לא באמת אצליח ללכת הביתה לפני שהיא תרפה את האחיזה החזקה בידי, ולכן אין לי באמת ברירה, אז אני אלך לראות מה הולך שם. במצב הכי גרוע שיכול להיות- היא צודקת, ואז אקבל קצת אימון. מבחני האמצע הם בסוף החודש, ולספר על שריפה אמיתית שכיביתי במקרה חירום יעבוד לטובתי.
הרחובות היו כמעט ריקים מאדם, אבל הברד הכבד הרעיש יותר מההמון הרגיל שממלא את הרחובות הראשיים של לונדון בשעות מוקדמות יותר של היום. רק סיימתי את המשמרת, והשעה הייתה כמעט שלוש בלילה, מה שגרם לי לפקפק בסיפור עוד יותר; איך פורצת שריפה בסמטה אחורית בעיר, בשלוש בלילה במזג אוויר כזה?
'רואה?' אמרתי לה כשפנינו ליד תחנת הרכבת התחתית במארבל ארץ', 'אין פה שום דבר!' ובאמת לא היה. הסמטה הייתה חשוכה, בטח לא מוארת כמו בתיאור של שיילין, והיה בה קר בדיוק כמו בשאר העיר. אין שריפה.
'אני יודעת מה ראיתי,' היא אמרה, כמו שהיא אומרת כל פעם. 'בואי נשאל אותו,' היא המשיכה, ואז הצביעה עליו. הרעיון לא מלהיב מדי, לגשת לבחור חשוד בסמטה חשוכה כל כך מאוחר בלילה שכבר בעצם מחר, אבל לפני שהספקתי להתנגד, שיילין כבר פנתה אליו. 'היי, אדוני, אממ,' היא אמרה. הוא הסתובב במהירות לעברנו וחייך, אבל החיוך שלו היה מוזר. הוא לבש חליפה מחויטת שהייתה גדולה עליו, כאילו נתפרה למישהו אחר, והייתה לו עניבת פרפר שהייתה, טוב, קשה להודות בזה, אבל היא הייתה מגניבה. 'ראית פה שריפה במקרה? היום, קצת מוקדם יותר?'
'שריפה?' הוא שאל, בקול תמוה ומבטא כבד, סקוטי אולי, 'לא, שום שריפות פה, מה פתאום!' לרגע רציתי לחשוד בו, אבל אז נזכרתי שכבר שלוש וחצי לפנות בוקר, והוא ודאי שיכור. 'השריפה היחידה היא פה!' צעק והצביע על הראש שלו. לא שמתי לב לזה קודם, אבל הייתה לו בלורית שיער כתומה להחריד על הראש. ג'ינג'י יותר ממני, וזה נדיר.
ואז הוא נעלם. בלי להגיד כלום, בלי להפרד, נכנס לתוך תא משטרה שעמד בקצה הסמטה וסגר מאחוריו את הדלת. נדמה היה לי שראיתי משהו בפנים, אבל החלטתי שזה שילוב לא טוב של השעה והעייפות. כבר הסתובבתי והתחלתי לעקוב אחרי שיילין, שהמשיכה לדבר ולהסביר את עצמה אפילו שלא הקשבתי, כשהוא פתח שוב את הדלת.
'הכל בסדר?' שאלתי.
'כן,' הוא ענה וחייך, כאילו הוא חושב על משהו.
'שתית יותר מדי?'
'משהו כזה, כן.'
'אולי הגיע הזמן שתחזור הביתה.'
'איזו שנה זו?' זאת שאלה שלא ראיתי באה.
'שככה יהיה לי טוב, כמה שתית?' שאלתי. '2014,' עניתי כעבור כמה רגעים, כשראיתי שהוא לא מתכנן להשיב. הוא נראה בודד, עצוב, מסיבה שלא הבנתי. או שאולי בעצם כן הבנתי. בכל זאת, הוא עמד לבדו, בתוך תא משטרה, מאוחר בלילה, בסמטה בלונדון החורפית.
התרגלתי כבר לחושך שבסמטה, ועכשיו הייתי בטוחה. משהו נמצא שם בפנים. הוא נכנס חזרה פנימה, אבל הפעם השאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. התקרבתי בצעד חושש והסתכלתי פנימה, ואני לא מכירה מילים מספיק גדולות שיכולות לתאר את מה שראיתי. עולם ומלואו בכתום ואדום וכחול, חי וגועש, לוחש וצועק בו בזמן, אור גדול שמחבק ומושך פנימה. ויותר מהכל-
'זה... גדול יותר מבפנים.'
'התקבלת!' צעק האיש המוזר, מסתובב מסביב לקונסולה מתכתית, לוחץ על כפתורים באופן אקראי- או אולי בעצם לא, אני לא באמת יודעת.
'התקבלתי למה?' שאלתי. אולי זה קשור למבחנים בסוף החודש?
'אני הדוקטור,' הוא אמר, מושיט את ידו אליי, אבל הייתי עסוקה בלעכל את מה שהולך סביבי, עסוקה מדי בשביל ללחוץ אותה. כשלא הגבתי, הוא משך את ידו בחזרה. 'אני חייזר בן 1200 שעיסוקו התמידי הוא להתגרות במוות, ולפעמים אני גם מציל את העולם. רוצה לבוא?'"

"—רגע רגע רגע. את רוצה להגיד לי שפגשת איש שיכור בסמטה ליד מארבל ארץ' לפני חצי שעה, ואת הולכת לפגוש אותו כי הוא..."
"הציע לי לנסוע איתו בזמן ובמרחב, כן. והוא לא היה שיכור."
 
למעלה