צודקים. כללי אצבע לתכנון היא רשימה אינסופית
שמוטמעת במוח המקצועי של כל אדריכל במשך שנים של לימודים ודרך שנים של נסיון בתכנון.
אבל בסופו של דבר, מי שקובע את סדר היום של התכנון זה הלקוח.
ניתנה פה דוגמה של החניות (אילוץ שקיים היום בכל מגרש לבניה) יש אפשרויות שונות להתמודד עם הבעיה - למשל:
לפעמים הועדה מאפשרת להזיז ולשנות מיקום.
לפעמים ניתן להגביה את הבית קצת ולהנמיך את החניה קצת - ככה נוצר הפרש גבהים שמפריד בין הבית למכונית.
לפעמים יש אפשרות "לקבור" את החניה מתחת לחצר/גינה, ובכך לקבל עוד שטח גינה חשוב, אבל לזה יש עלות גבוהה ולא כל לקוח יסכים לשאת בהוצאה.
הנושא מדגים את הצורך באדריכל שיחפש ויעלה רעיונות וחלופות שונות לפתרון בעיות - אומצד שני את החשיבות של סדר היום שחשוב ללקוח שצריך להכריע בסוף.
אבל אם כבר מדברים על זה - לי יש כלל אצבע אחד!!! שהוא מבחינתי הבסיס לכל תכנון של בית על מגרש :
תכנון משולב של הבית עם המגרש והסביבה, מתחילת תהליך התכנון ועד סופו.
תכנון שמהרגע הראשון מתחשב בשלשה החלקים שמרכיבים את השלם הסופי:
1. בית
2. מגרש
3. סביבה (שכונה, נוף, כיווני אויר ואור וכו)
בית שלא מחובר לחצר, לגינה, שלא נהנה מנוף אור טבעי ואויר טוב - הוא בית לא טוב, שפחות נעים לשהות בו, ויתן תמורה נמוכה יותר במכירה.
אולי זה נשמע מובן מאליו? אבל אדריכלים ולקוחות רבים, "שוכחים" מהמגרש ומשקיעים חודשים בתכנון הבית, לפני ולפנים, שיהיה גדול ויפה ו'יוקרתי' וכו... ובסוף מגלים שלא נשאר מקום לגינה, ו/או מדשאה, ונוצר בית שלא קשור בכלל למה שסביבו, לא לחצר, לא לנוף, לא לאויר ולשמש.... מה שנשאר מהמגרש זה שאריות של שטחי חוץ שרובם מבוטן, כמה רצועות היקפיות צרות (שנשארו כאילוץ בגלל קווי הבנין) שאפשר לשתול בהן שורות של אמנון ותמר, או שיחים של 'גדר חיה'.
התיחסות למגרש צריכה להיות מהרגע הראשון , משלב ההעמדה של הבית על המגרש. ובהמשך לאורך כל תהליך התכנון.
זה לדעתי זה הדבר הראשון והמרכזי שאת צריכה לעמוד עליו בתפקידך כיזמית הפרויקט - לדאוג שהאדריכל שיבחר יהיה אחד שרוצה ומסוגל להתיחס נכון לנושאי החוץ ולקשר שלהם אל הבית. לבדוק את הנושא בפרויקטים שהוא תכנן בעבר. לודא לאורך הדרך שהוא לא 'שוכח' מהחוץ.
בנוסף - לודא שהמתכנן מבין ומוכן להשקיע בתכנון אקלימי טוב.
אני מצרפת 2 מאמרים - אחד שמפרט את כל תהליך התכנון על שלביו. השני בנושא תכנון אקלימי נכון. ללמוד ולשמור.
