microsoft word
New member
ההתייחסות להארי
קראתי הרבה דיונים בכל מיני מקומות וגם פה, וגיליתי דבר מעניין, שגם קצת מטריד אותי. אזהרה: זה ארוך. יש נטייה להניח שרק מה שכתוב בפירוש בספרים קורה. אני אתחיל עם הטענה הנפוצה, שתלמידי בית הספר לא מתקלחים, משתינים, מפוצצים חצ'קונים או מחליפים תחבושות היגייניות וכו' (אני בטוחה שתוכלו למצוא עוד). רולינג לא כותבת כרונולוגיה, כלומר: הארי קם בבוקר, התרחץ, התלבש וצחצח שיניים, בהפסקה בין שיעור שיקויים לשינוי צורה הלך לעשות קקי, ואחרי האימון ניקה את הבוץ מהנעליים. העובדה שרולינג מזכירה דברים בדרך אגב (כשפי משק בית, ע"ע ספר 5, פרק שלוש, טונקס בחדר של הארי, וכל אזכור של מולי וויזלי במטבח או פעילות דומה; ווד עושה מקלחת אחרי ההפסד להאפלפף בספר 3 איפשהו; הרמיוני בשירותים בספר החמישי אחרי הראיון של הארי בעיתון; כל אזכור של מירטל המייללת; כל אזכור של אלואיז מידג'ן וכן הלאה), אזכורים אלה מפנים את תשומת הלב לעובדה שדברים כאלה קיימים, אך לא מוזכרים כי מדובר בסיפור ולא בכרונולוגיה. גם דיקנס, לדוגמא, לא הזכיר את החצ'קונים של דיוויד קופרפילד, אבל זה לא אומר שלא היו לו. הסיבה שרולינג כן מזכירה דברים כאלה היא מכיוון שהיא בונה עולם. דרך הארי אנחנו לומדים להכיר את עולמו, ולכן שמוזכר בדרך אגב פרט מסויים זה מראה שהוא קיים, אך הוא יכול להיות טריוויאלי או לא רלוונטי לסיפור. הדבר החשוב הוא שנדע שהוא קיים כדי שתהיה לנו תפישה שלמה יותר של העולם, אך מכיוון שלהארי הוא נראה מובן מאליו, ולרולינג נראה שהוא לא מקדם את הספר, הוא לא מודגש. הגדולה היא לא בכך שמזכירים כל פרט בחייו, אלא שנותנים לנו רמזים להשלים אותם במוחנו וכך לגבש ראייה מקיפה של העולם הזה לפי יכולת ההסתכלות שלנו. מכאן אני מגיעה לעניין נוסף: היחס של הארי לאנשים סביבו. ישנה טענה רווחת לפיה הארי מתנהג בספר ה5 בצורה מגעילה לרון והרמיוני וכולם, וראיתי איפהשהו שמישהו או כמה אנשים אמרו שאף אחד במציאות לא מגיב בהבנה כמוהם כשצועקים עליו, ושהארי הוא הוא אגואיסט, ושהוא לא חושב על אץ אחד חוץ מעצמו, לא מתחשב, לא שם על החברים שלו, ועסוק בכמה רע לו, וגם הרבה בכמה רע לסיריוס. הרבה דברים לא מוזכרים בספרים, כמו יחסי יום יום בין השלישייה. יש המון התיחסויות ליחסים, אבל דיאלוגים משמעותיים מתרחשים רק כמקדם עלילה או תת עלילה. לא מוזכרים,לדוגמא, ימי ההולדת של רון והרמיוני, מה שלא אומר שבחיי יום יום הארי לא מתייחס אליהם. למען האמת, סביר שאם הם מתייחסים לשלו הוא מתייחס לשלהם. השאלה בהקשר הזה היא, למה יום ההולדת של הארי מוזכר? ראשית, לפעמים הוא מקדם עלילה, כמו בספר הראשון, או שהוא תורם להבנת הסיטואציה, כמו בשני, או שהוא חלק מהאקספוזיציה, כמו בשלישי. בחמישי, למשל, הוא לא מוזכר, כי אופי הספר שונה, בעיקר כי הארי עבר שינוי והתבגר מאוד, בעקבות האירועים בסוף יוני שנה לפני. אותם האירועים בסוף יוני הם שהביאו את הארי להתנהג כמו שהוא מתנהג, וגם הניתוק הכפוי בתחילת ספר 5 לא תרם הרבה לשלווה שלו. אני חושבת שאפשר להבין למה הוא מתנהג ככה, גם כלפי רון והרמיוני, בהתחשב בתסכול, יגון וחרדה עצבנית. רון והרמיוני מבינים את זה, והם סך הכל האנשים היחידים שהארי יכול לפרוק אצלם את מה שקורה לו. כמו שאמרתי קודם, החלקים ביחסים ביניהם שמוזכרים הם יוצאי הדופן או המשמעותיים. ההתפרצויות של הארי נראות לי יוצאות דופן, ועל כן הן מוזכרות שוב ושוב. אני קוטעת את עצמי לרגע כדי להבהיר נקודה: הטענה שאף אחד לא מקבל התנהגות כזו במציאות נראית לי תלושה במקצת (אבל אולי זה רק אני). אם אני אהיה עצבנית ואוציא את זה על אמא שלי היא לא תצעק עלי חזרה, תתן לי סטירה או תשלח אותי לחדר, אלא תנסה לברר למה אני עצבנית, איך אפשר לטפל בזה, וכן, תקבל את זה בהבנה. אם האנשים הקרובים אלינו לא יוכלו לקבל את ההתפרצויות שלנו, אנחנו נהיה, כנראה, אנשים בודדים מאוד ועצבניים מאוד. הארי פוטר ומסדר עוף החול הוא ספר התבגרות. הוא מעבר בין הספרים הראשונים שהיו יותר ילדיים ותמימים, על העתיד שצפוי להארי. זו לדעתי הסיבה שלא רואים קו עלילע מנחה ברור ומוגדר כמו, נניח, בחדר הסודות. הארי מתבגר, וזה מתבטא ביחס שלו לאביו (לשעבר, המושלם) ולאחרים. היחס שלו לאותם האחרים והשינוי ביחס שלו אליהם, או אולי עיבוי של רמות התייחסות כלפיהם לא מוזכרים לעולם במפורש, אך בקריאה קפדנית אפשר לראות את זה, הרבה פעמים בניסוח, ובעיקר במה שרולינג נותנת להארי להראות לנו. העובדה שהארי חושב הרבה על סיריוס לא אומרת שלא אכפת לו מרון והרמיוני או כל אחד אחר. העובדה שהוא חושב הרבה על עצמו כן מראה שהוא נער מתבגר נורמלי. הוא מנסה להגדיר את עצמו, ועושה זאת באמצעות השוואה עם הסביבה, כמו כל אחד אחר. הוא משווה את עצמו הרבה עם סיריוס משתי סיבות: סיריוס הוא הדמות הבוגרת שאמורה לשמש לו דוגמא מעצם טבעו כתחליף הורה-אח, ולכן הוא משווה ביניהם. חוץ מזה, סיריוס הוא האדם היחיד שקרוב להארי שהארי מוצא קווים משותפים בחוויות הנפרדות שלהם, ולכן קל לו להזדהות עם סיריוס, כי הוא יודע איך הוא מרגיש, והוא יכול להשוות את ההחלטות של סיריוס לאלו שלו (הארי חושב את זה במפורש בספר 5, בענייני דעת קהל, וגם לא במפורש. דוגמא בפרק הראשון:"הנה לך, סיריוס, לא נהגתי בפזיזות...בדיוק ההפך ממך" תרגום חופשי מאנגלית). הספר ה 5 הוא ספר הכנה למס' 6 ועוסק כולו בהתבגרות של הארי, כולל המוות של סיריוס. כל אירוע בו, כל התלבטות, כולם מקדמים את העלילה, כלומר את ההבנה של הארי את עצמו. (רון כמדריך, הצורך להתאפק עם אמברידג', וגם השוואה בין התמודדותו של הארי עם הנידוי בספרים 2 ו-4 לבין 5, ג'יימס כלא מושלם, סיריוס גם, יחסים עם בנות - דרך אגב, המוות של סיריוס הכניס את הארי לפרופורציות בעניין צ'ו - התמודדות עם קשיים לא רק דרך אומץ בהגדרתו הבסיסית, או בכוח הזרוע, וכן הלאה וכן הלאה). בספר הזה, יש להארי יותר רבדים, לכל דבר יש יותר משמעויות, והוא הרבה יותר מעניין מבחינה זו. אני חושבת שלראות את הארי ואת העליה בשחור ולבן כבר לא מתאים לספר הזה ולבאים אחריו, גם אם זה התאים לקודמים. ההבנה שלנו את הספר רק תגדל ככל שנראה דמות כקונפליקט ולא כמייצג. וזהו.
קראתי הרבה דיונים בכל מיני מקומות וגם פה, וגיליתי דבר מעניין, שגם קצת מטריד אותי. אזהרה: זה ארוך. יש נטייה להניח שרק מה שכתוב בפירוש בספרים קורה. אני אתחיל עם הטענה הנפוצה, שתלמידי בית הספר לא מתקלחים, משתינים, מפוצצים חצ'קונים או מחליפים תחבושות היגייניות וכו' (אני בטוחה שתוכלו למצוא עוד). רולינג לא כותבת כרונולוגיה, כלומר: הארי קם בבוקר, התרחץ, התלבש וצחצח שיניים, בהפסקה בין שיעור שיקויים לשינוי צורה הלך לעשות קקי, ואחרי האימון ניקה את הבוץ מהנעליים. העובדה שרולינג מזכירה דברים בדרך אגב (כשפי משק בית, ע"ע ספר 5, פרק שלוש, טונקס בחדר של הארי, וכל אזכור של מולי וויזלי במטבח או פעילות דומה; ווד עושה מקלחת אחרי ההפסד להאפלפף בספר 3 איפשהו; הרמיוני בשירותים בספר החמישי אחרי הראיון של הארי בעיתון; כל אזכור של מירטל המייללת; כל אזכור של אלואיז מידג'ן וכן הלאה), אזכורים אלה מפנים את תשומת הלב לעובדה שדברים כאלה קיימים, אך לא מוזכרים כי מדובר בסיפור ולא בכרונולוגיה. גם דיקנס, לדוגמא, לא הזכיר את החצ'קונים של דיוויד קופרפילד, אבל זה לא אומר שלא היו לו. הסיבה שרולינג כן מזכירה דברים כאלה היא מכיוון שהיא בונה עולם. דרך הארי אנחנו לומדים להכיר את עולמו, ולכן שמוזכר בדרך אגב פרט מסויים זה מראה שהוא קיים, אך הוא יכול להיות טריוויאלי או לא רלוונטי לסיפור. הדבר החשוב הוא שנדע שהוא קיים כדי שתהיה לנו תפישה שלמה יותר של העולם, אך מכיוון שלהארי הוא נראה מובן מאליו, ולרולינג נראה שהוא לא מקדם את הספר, הוא לא מודגש. הגדולה היא לא בכך שמזכירים כל פרט בחייו, אלא שנותנים לנו רמזים להשלים אותם במוחנו וכך לגבש ראייה מקיפה של העולם הזה לפי יכולת ההסתכלות שלנו. מכאן אני מגיעה לעניין נוסף: היחס של הארי לאנשים סביבו. ישנה טענה רווחת לפיה הארי מתנהג בספר ה5 בצורה מגעילה לרון והרמיוני וכולם, וראיתי איפהשהו שמישהו או כמה אנשים אמרו שאף אחד במציאות לא מגיב בהבנה כמוהם כשצועקים עליו, ושהארי הוא הוא אגואיסט, ושהוא לא חושב על אץ אחד חוץ מעצמו, לא מתחשב, לא שם על החברים שלו, ועסוק בכמה רע לו, וגם הרבה בכמה רע לסיריוס. הרבה דברים לא מוזכרים בספרים, כמו יחסי יום יום בין השלישייה. יש המון התיחסויות ליחסים, אבל דיאלוגים משמעותיים מתרחשים רק כמקדם עלילה או תת עלילה. לא מוזכרים,לדוגמא, ימי ההולדת של רון והרמיוני, מה שלא אומר שבחיי יום יום הארי לא מתייחס אליהם. למען האמת, סביר שאם הם מתייחסים לשלו הוא מתייחס לשלהם. השאלה בהקשר הזה היא, למה יום ההולדת של הארי מוזכר? ראשית, לפעמים הוא מקדם עלילה, כמו בספר הראשון, או שהוא תורם להבנת הסיטואציה, כמו בשני, או שהוא חלק מהאקספוזיציה, כמו בשלישי. בחמישי, למשל, הוא לא מוזכר, כי אופי הספר שונה, בעיקר כי הארי עבר שינוי והתבגר מאוד, בעקבות האירועים בסוף יוני שנה לפני. אותם האירועים בסוף יוני הם שהביאו את הארי להתנהג כמו שהוא מתנהג, וגם הניתוק הכפוי בתחילת ספר 5 לא תרם הרבה לשלווה שלו. אני חושבת שאפשר להבין למה הוא מתנהג ככה, גם כלפי רון והרמיוני, בהתחשב בתסכול, יגון וחרדה עצבנית. רון והרמיוני מבינים את זה, והם סך הכל האנשים היחידים שהארי יכול לפרוק אצלם את מה שקורה לו. כמו שאמרתי קודם, החלקים ביחסים ביניהם שמוזכרים הם יוצאי הדופן או המשמעותיים. ההתפרצויות של הארי נראות לי יוצאות דופן, ועל כן הן מוזכרות שוב ושוב. אני קוטעת את עצמי לרגע כדי להבהיר נקודה: הטענה שאף אחד לא מקבל התנהגות כזו במציאות נראית לי תלושה במקצת (אבל אולי זה רק אני). אם אני אהיה עצבנית ואוציא את זה על אמא שלי היא לא תצעק עלי חזרה, תתן לי סטירה או תשלח אותי לחדר, אלא תנסה לברר למה אני עצבנית, איך אפשר לטפל בזה, וכן, תקבל את זה בהבנה. אם האנשים הקרובים אלינו לא יוכלו לקבל את ההתפרצויות שלנו, אנחנו נהיה, כנראה, אנשים בודדים מאוד ועצבניים מאוד. הארי פוטר ומסדר עוף החול הוא ספר התבגרות. הוא מעבר בין הספרים הראשונים שהיו יותר ילדיים ותמימים, על העתיד שצפוי להארי. זו לדעתי הסיבה שלא רואים קו עלילע מנחה ברור ומוגדר כמו, נניח, בחדר הסודות. הארי מתבגר, וזה מתבטא ביחס שלו לאביו (לשעבר, המושלם) ולאחרים. היחס שלו לאותם האחרים והשינוי ביחס שלו אליהם, או אולי עיבוי של רמות התייחסות כלפיהם לא מוזכרים לעולם במפורש, אך בקריאה קפדנית אפשר לראות את זה, הרבה פעמים בניסוח, ובעיקר במה שרולינג נותנת להארי להראות לנו. העובדה שהארי חושב הרבה על סיריוס לא אומרת שלא אכפת לו מרון והרמיוני או כל אחד אחר. העובדה שהוא חושב הרבה על עצמו כן מראה שהוא נער מתבגר נורמלי. הוא מנסה להגדיר את עצמו, ועושה זאת באמצעות השוואה עם הסביבה, כמו כל אחד אחר. הוא משווה את עצמו הרבה עם סיריוס משתי סיבות: סיריוס הוא הדמות הבוגרת שאמורה לשמש לו דוגמא מעצם טבעו כתחליף הורה-אח, ולכן הוא משווה ביניהם. חוץ מזה, סיריוס הוא האדם היחיד שקרוב להארי שהארי מוצא קווים משותפים בחוויות הנפרדות שלהם, ולכן קל לו להזדהות עם סיריוס, כי הוא יודע איך הוא מרגיש, והוא יכול להשוות את ההחלטות של סיריוס לאלו שלו (הארי חושב את זה במפורש בספר 5, בענייני דעת קהל, וגם לא במפורש. דוגמא בפרק הראשון:"הנה לך, סיריוס, לא נהגתי בפזיזות...בדיוק ההפך ממך" תרגום חופשי מאנגלית). הספר ה 5 הוא ספר הכנה למס' 6 ועוסק כולו בהתבגרות של הארי, כולל המוות של סיריוס. כל אירוע בו, כל התלבטות, כולם מקדמים את העלילה, כלומר את ההבנה של הארי את עצמו. (רון כמדריך, הצורך להתאפק עם אמברידג', וגם השוואה בין התמודדותו של הארי עם הנידוי בספרים 2 ו-4 לבין 5, ג'יימס כלא מושלם, סיריוס גם, יחסים עם בנות - דרך אגב, המוות של סיריוס הכניס את הארי לפרופורציות בעניין צ'ו - התמודדות עם קשיים לא רק דרך אומץ בהגדרתו הבסיסית, או בכוח הזרוע, וכן הלאה וכן הלאה). בספר הזה, יש להארי יותר רבדים, לכל דבר יש יותר משמעויות, והוא הרבה יותר מעניין מבחינה זו. אני חושבת שלראות את הארי ואת העליה בשחור ולבן כבר לא מתאים לספר הזה ולבאים אחריו, גם אם זה התאים לקודמים. ההבנה שלנו את הספר רק תגדל ככל שנראה דמות כקונפליקט ולא כמייצג. וזהו.
