פיקסית נצחית
New member
האפילוג שלי
"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף"
אני אהיה כנה איתכם, אני רועדת עכשיו ברמות היסטריות, אני לא מאמינה שאני כותבת את המכתב פרידה שלי מהפורום.
שבע שנים אני בפורום הזה, אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, כתבתי במקום הלא נכון, המנהלת העירה לי על זה.
מי ידע ומי ניחש שהמפחידה הזאת הולכת להיות בעוד כמה שנים למנהלת השותפה שאיתי? מי ניחש? לא אני.
הבוקר שמתי לעצמי את ניווט ברכב, הייתי צריכה להגיע למקום שאני לא מכירה אז החלטתי לשים.
שהוא אמר "פנה עוד 160 ימינה" הרכב התמלא בעצב שלי.
הפורום הזה, הוא בית.
זה המקום שבו אני באה אחרי יום רע, אחרי יום טוב, שהלב שבור, שהלב מלא כל יום כולל את זה שאני כאן.
7 שנים.
זה לא באמת נקלט לי.
אני זוכרת את הרגע שביררו איתי אם אני רוצה להיות מנהלת פה, אני זוכרת שהתגובה הראשונה שלי הייתה :"כן!!"
אפילו לא חשבתי וכבר היד הקלידה.
אחרי זה התחלתי לפחד קצת אבל אז יעל הרגיעה אותי ואמרה לי שיהיה בסדר.
אני זוכרת את המפגש הראשון. כמה חששתי מזה שאף אחד לא יבוא או שלא יהיה כיף בכלל או שאגלה שאנשים כאן ממש משונים.
והתיישבנו לנו שם במעגל ועשינו היכרות ופתאום היה כל כך כיף וכל כך פשוט והזמן פשוט טס.
וכל מפגש מחדש שאני פוגשת אתכם אני מבינה איזה אנשים טובים אתם, איזה חכמים אתם ואיזה עולם מדהים יש בכם ואני תמיד תוהה איזה עולמות אני לא מכירה עדיין, כי אתם מאחורי המקלדת ולא לבוא למפגשים.
הפורום הזה הוא בית.
אני לא יכולה להסביר מעבר, אני רק יכולה לחזור על זה שוב ולקוות שאתם מבינים את המשמעות של זה בעיני.
עברתי במהלך השנים כל כך הרבה חוויות ואירועים ואני תמיד יודעת שכאן זה המקום לשתף, בין אם זה במפורש, בין אם זה בין השורות ובין אם זה בשיחות אישיות שלי אתכם.
אנשים כאן נהיו חלק מהחיים שלי, חלק מהתוכניות שלי לחג שמתקרב, תוכנית שכל החופשה שלי צריכה להבנות מסביבה ולא להפך.
כמה פעמים אמרתי לחברות :"טיול? רק לא ביום שלישי!" כי ביום שלישי אני אתכם ואני לא מוכנה לוותר על זה.
וכל פעם אני נדהמת מחדש מרמת הרגש שלכם שאתם מעלים דיונים חדשים, מהדקויות שעליהן אתם מדברים.
מהמשחקים הכיפים והחמודים שאתם מעלים.
מהעובדה שתמיד מעניין כאן, גם כשאין כמעט פעילות (אהמ...)
אתם מכירים אותי, אני הכי בעד לצעוק עליכם לכתוב פורום ולעשות לכם התקפי לב (ראו מקרה 1 באפריל, שכן, הוא היה לחלוטין הרעיון הזדוני שלי)
ואתם חושבים אולי שאני סתם היסטרית, אולי אפילו קצת בחורה משועממת, אין לה במה להתעסק חוץ מפורום הארי פוטר? אבל הפורום הזה עשה לי כל כך הרבה טוב.
האנשים שבו, הדיונים שבו, נתנו לי מקום להיפתח לעולם, להיות אני במובן הכי אני שיש.
אפילו אם זה אומר שאני חנונית אש שמדברת על הארי פוטר בהתלהבות אדירה.
אני לא נוהגת לספר לאנשים שאני מנהלת את הפורום הזה. לא, זה לא בגלל שאני מתביישת, אלא בגלל שאני מנהלת כאן את החיים שלי
החיים שלי פזורים ברחבי הפורום, בין סכמ"ש לדיון Off ובין דיעותי בדיונים השונים, אני, ואני הכי טהור שיש , מסתובב כאן חופשי בשטח.
גם במצב רוח עצבני, גם במצב רוח קרבי, גם שאני ראש בקיר ומעצבנת אנשים בלי שום סיבה ובעיקר שאני מפחידה אנשים תמימים למוות (ואז ניגשים אליי בכנסים ואומרים :"אז את המנהלת המפחידה!" ואני נבוכה כי הם מסתכלים עלי מלעלה כי כולי נמוכה וקטנה ולי לא ברור ממה יש לפחד..) כי אין לי צורך כאן במסכות, אין לי צורך להעמיד פנים שאני משהו אחר.
ואני הולכת להתגעגע לפורום הזה ואני עכשיו עוד שנייה בוכה כי לא ברור לי איך לעזאזל זה הגיוני שה28.2 הגיע ואני כותבת מכתב פרידה מהפורום כי היה כל כך הרבה זמן.
אתם יודעים, כי אתם בפורום ואתם יודעים, כמה השקעתי בכל שנות הניהול שלי בתואר ובפסיכומטרי, טוב שלא כל סכמש שלי כלל משהו על מבחן או עבודה להגשה או סתם מרצה שהצחיק אותי נורא ותמיד היה לי ברור שאני אעזוב בסוף התואר אבל לא חשבתי לרגע שאני הולכת להיות עצובה מזה כל כך כמו עכשיו.
ובטח שלא תיארתי לעצמי שאני אשכרה אבכה בזמן הכתיבה של השורות האלו.
אבל זה קורה ברגעים אלו אז אני אהיה חזקה ואנסה להתמקד.
הפורום הזה הוא הפנינה שלי, האוצר שלי, הטארדיס שלי תקראו לזה באיזה כינוי גיקי שאתם רוצים, למרות שמבחינתי הוא הפטרונוס שלי.
המקום היחיד שמצליח להוציא ממני שמחה אדירה גם ברגעים הכי מרים ועצובים שלי כי המחשבה עליכם ועל מה שהפורום הזה יכול לעשות למענכם לא עוזבת אותי ולא נתנה לי מעולם לקפוא על שמריי, רק לחדש ולהפוך את המקום הזה למקום הטוב שהשאירה לי בירושה יעל.
אני רוצה שהפורום הזה יהיה מה שהוא בשבילי ואני מקווה שהבנתם שמעבר לכל דיון, חשוב לי הפן החברותי, שאנשים מכירים זה את זה, שהם אוהבים זה את זה ושלא יהיו מריבות ושנאה מיותרים בתוך הפורום הזה.
כי הוא אהבה, הפורום הזה, הוא משפחה והוא בית והעיקרון הכי חשוב שלי היה שכל אחד שיכנס לכאן ירגיש אהוב ורצוי.
אני מקווה שזה הצליח.
אני כל כך מקווה שזה הצליח.
אני חופרת כל כך אבל אני לא מסוגלת להיפרד.
פשוט לא מסוגלת.
אבל אני עוזבת בגלל שהתואר הגיע לסיומו וביום ראשון אני מתחילה פרק חדש בחיים שלי, אני מתחילה התמחות בתחום לימודיי ואני נכנסת לשנה מאוד אינטנסיבית בחיי שכוללת חוסר חיים בסיסי ועבודה מאומצת. כבר התחלתי אותה בחודשים האחרונים ולכן נעלמתי מכאן לא מעט.
והבנתי שאני לא יכולה להיות מהמנהלים האלו שמזניחים למוות את הפורום ואני חייבת לדעת מתי ללכת וזה הזמן ואני יודעת את זה.
ואולי הייתי צריכה קצת לעזוב קצת קודם אבל היה גבול ליכולת שלי.
עד שהצלחתי להרים טלפון לתפוז ולהודיע שאני עוזבת לקח לי חודש וגם אז כמעט אמרתי :"לא נו, אני סתם עובדת עליכם, לא רוצה לעזוב" אבל חשקתי את שיני ואמרתי לאור בהיסטריה שזה קורה ושיש תאריך.
ואני מצטערת בכנות ובשיא הכנות, ולא רק בקטע של "אני מנומסת" - אם פגעתי פה במישהו אני מצטערת.
אני יודעת שיש כאלו שנפגעו ממני ואני מצטערת מאוד.
כל כך מצטערת.
ואני אוהבת אתכם מאוד, ואני יודעת שתמיד יהיה לי בית לחזור אליו כי אתם תשמרו לי על הבייבי שלי.
כי אתם לא תתנו לפורום המדהים הזה, לבית הזה, להסגר.
ואני מודה לכם על היום האחרון שלי בתור מנהלת שבו הועלו דיונים חדשים ומשחקים חדשים כי זה יותר מהכל שימח אותי ועשה לי טוב על הלב.
ואני מודה ליעל שהביאני עד הלום וזה אפילו לא בדיחה, כי כל הניהול שלי הושפע ממנה ונלמד ממנה והיא עשתה עבודה מדהימה מדהימה.
ואני מודה לאור שהייתה כזאת שותפה כיפית ומדהימה לדרך ואני כל כך שמחה שאת היית איתי.
ואני אוהבת את שתיהן מאוד. מאוד מאוד. ואני לא מסוגלת יותר להחמיא להן כי אני שוב מתחילה לבכות.
ואני חושבת שהגיע הזמן לסיים את המכתב הזה ואני לא באמת יודעת איך אז אני חושבת שאסכם את זה בציטוט מתוך הסדרה שאני חשה איתו הזהות מאוד גדולה כרגע:
"הרכבת החלה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפניו הרזים של בנו, שכבר זרחו מרוב התלהבות. הארי המשיך לחייך ולנופף, אף שהיה ברגע זה טעם של שכול, לצפות בבנו המתרחק ממנו אט אט.."(עמ' 683, הארי פוטר ואוצרות המוות)
אוהבת,
ספיר.
"צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף"
אני אהיה כנה איתכם, אני רועדת עכשיו ברמות היסטריות, אני לא מאמינה שאני כותבת את המכתב פרידה שלי מהפורום.
שבע שנים אני בפורום הזה, אני זוכרת את ההודעה הראשונה שלי, כתבתי במקום הלא נכון, המנהלת העירה לי על זה.
מי ידע ומי ניחש שהמפחידה הזאת הולכת להיות בעוד כמה שנים למנהלת השותפה שאיתי? מי ניחש? לא אני.
הבוקר שמתי לעצמי את ניווט ברכב, הייתי צריכה להגיע למקום שאני לא מכירה אז החלטתי לשים.
שהוא אמר "פנה עוד 160 ימינה" הרכב התמלא בעצב שלי.
הפורום הזה, הוא בית.
זה המקום שבו אני באה אחרי יום רע, אחרי יום טוב, שהלב שבור, שהלב מלא כל יום כולל את זה שאני כאן.
7 שנים.
זה לא באמת נקלט לי.
אני זוכרת את הרגע שביררו איתי אם אני רוצה להיות מנהלת פה, אני זוכרת שהתגובה הראשונה שלי הייתה :"כן!!"
אפילו לא חשבתי וכבר היד הקלידה.
אחרי זה התחלתי לפחד קצת אבל אז יעל הרגיעה אותי ואמרה לי שיהיה בסדר.
אני זוכרת את המפגש הראשון. כמה חששתי מזה שאף אחד לא יבוא או שלא יהיה כיף בכלל או שאגלה שאנשים כאן ממש משונים.
והתיישבנו לנו שם במעגל ועשינו היכרות ופתאום היה כל כך כיף וכל כך פשוט והזמן פשוט טס.
וכל מפגש מחדש שאני פוגשת אתכם אני מבינה איזה אנשים טובים אתם, איזה חכמים אתם ואיזה עולם מדהים יש בכם ואני תמיד תוהה איזה עולמות אני לא מכירה עדיין, כי אתם מאחורי המקלדת ולא לבוא למפגשים.
הפורום הזה הוא בית.
אני לא יכולה להסביר מעבר, אני רק יכולה לחזור על זה שוב ולקוות שאתם מבינים את המשמעות של זה בעיני.
עברתי במהלך השנים כל כך הרבה חוויות ואירועים ואני תמיד יודעת שכאן זה המקום לשתף, בין אם זה במפורש, בין אם זה בין השורות ובין אם זה בשיחות אישיות שלי אתכם.
אנשים כאן נהיו חלק מהחיים שלי, חלק מהתוכניות שלי לחג שמתקרב, תוכנית שכל החופשה שלי צריכה להבנות מסביבה ולא להפך.
כמה פעמים אמרתי לחברות :"טיול? רק לא ביום שלישי!" כי ביום שלישי אני אתכם ואני לא מוכנה לוותר על זה.
וכל פעם אני נדהמת מחדש מרמת הרגש שלכם שאתם מעלים דיונים חדשים, מהדקויות שעליהן אתם מדברים.
מהמשחקים הכיפים והחמודים שאתם מעלים.
מהעובדה שתמיד מעניין כאן, גם כשאין כמעט פעילות (אהמ...)
אתם מכירים אותי, אני הכי בעד לצעוק עליכם לכתוב פורום ולעשות לכם התקפי לב (ראו מקרה 1 באפריל, שכן, הוא היה לחלוטין הרעיון הזדוני שלי)
ואתם חושבים אולי שאני סתם היסטרית, אולי אפילו קצת בחורה משועממת, אין לה במה להתעסק חוץ מפורום הארי פוטר? אבל הפורום הזה עשה לי כל כך הרבה טוב.
האנשים שבו, הדיונים שבו, נתנו לי מקום להיפתח לעולם, להיות אני במובן הכי אני שיש.
אפילו אם זה אומר שאני חנונית אש שמדברת על הארי פוטר בהתלהבות אדירה.
אני לא נוהגת לספר לאנשים שאני מנהלת את הפורום הזה. לא, זה לא בגלל שאני מתביישת, אלא בגלל שאני מנהלת כאן את החיים שלי
החיים שלי פזורים ברחבי הפורום, בין סכמ"ש לדיון Off ובין דיעותי בדיונים השונים, אני, ואני הכי טהור שיש , מסתובב כאן חופשי בשטח.
גם במצב רוח עצבני, גם במצב רוח קרבי, גם שאני ראש בקיר ומעצבנת אנשים בלי שום סיבה ובעיקר שאני מפחידה אנשים תמימים למוות (ואז ניגשים אליי בכנסים ואומרים :"אז את המנהלת המפחידה!" ואני נבוכה כי הם מסתכלים עלי מלעלה כי כולי נמוכה וקטנה ולי לא ברור ממה יש לפחד..) כי אין לי צורך כאן במסכות, אין לי צורך להעמיד פנים שאני משהו אחר.
ואני הולכת להתגעגע לפורום הזה ואני עכשיו עוד שנייה בוכה כי לא ברור לי איך לעזאזל זה הגיוני שה28.2 הגיע ואני כותבת מכתב פרידה מהפורום כי היה כל כך הרבה זמן.
אתם יודעים, כי אתם בפורום ואתם יודעים, כמה השקעתי בכל שנות הניהול שלי בתואר ובפסיכומטרי, טוב שלא כל סכמש שלי כלל משהו על מבחן או עבודה להגשה או סתם מרצה שהצחיק אותי נורא ותמיד היה לי ברור שאני אעזוב בסוף התואר אבל לא חשבתי לרגע שאני הולכת להיות עצובה מזה כל כך כמו עכשיו.
ובטח שלא תיארתי לעצמי שאני אשכרה אבכה בזמן הכתיבה של השורות האלו.
אבל זה קורה ברגעים אלו אז אני אהיה חזקה ואנסה להתמקד.
הפורום הזה הוא הפנינה שלי, האוצר שלי, הטארדיס שלי תקראו לזה באיזה כינוי גיקי שאתם רוצים, למרות שמבחינתי הוא הפטרונוס שלי.
המקום היחיד שמצליח להוציא ממני שמחה אדירה גם ברגעים הכי מרים ועצובים שלי כי המחשבה עליכם ועל מה שהפורום הזה יכול לעשות למענכם לא עוזבת אותי ולא נתנה לי מעולם לקפוא על שמריי, רק לחדש ולהפוך את המקום הזה למקום הטוב שהשאירה לי בירושה יעל.
אני רוצה שהפורום הזה יהיה מה שהוא בשבילי ואני מקווה שהבנתם שמעבר לכל דיון, חשוב לי הפן החברותי, שאנשים מכירים זה את זה, שהם אוהבים זה את זה ושלא יהיו מריבות ושנאה מיותרים בתוך הפורום הזה.
כי הוא אהבה, הפורום הזה, הוא משפחה והוא בית והעיקרון הכי חשוב שלי היה שכל אחד שיכנס לכאן ירגיש אהוב ורצוי.
אני מקווה שזה הצליח.
אני כל כך מקווה שזה הצליח.
אני חופרת כל כך אבל אני לא מסוגלת להיפרד.
פשוט לא מסוגלת.
אבל אני עוזבת בגלל שהתואר הגיע לסיומו וביום ראשון אני מתחילה פרק חדש בחיים שלי, אני מתחילה התמחות בתחום לימודיי ואני נכנסת לשנה מאוד אינטנסיבית בחיי שכוללת חוסר חיים בסיסי ועבודה מאומצת. כבר התחלתי אותה בחודשים האחרונים ולכן נעלמתי מכאן לא מעט.
והבנתי שאני לא יכולה להיות מהמנהלים האלו שמזניחים למוות את הפורום ואני חייבת לדעת מתי ללכת וזה הזמן ואני יודעת את זה.
ואולי הייתי צריכה קצת לעזוב קצת קודם אבל היה גבול ליכולת שלי.
עד שהצלחתי להרים טלפון לתפוז ולהודיע שאני עוזבת לקח לי חודש וגם אז כמעט אמרתי :"לא נו, אני סתם עובדת עליכם, לא רוצה לעזוב" אבל חשקתי את שיני ואמרתי לאור בהיסטריה שזה קורה ושיש תאריך.
ואני מצטערת בכנות ובשיא הכנות, ולא רק בקטע של "אני מנומסת" - אם פגעתי פה במישהו אני מצטערת.
אני יודעת שיש כאלו שנפגעו ממני ואני מצטערת מאוד.
כל כך מצטערת.
ואני אוהבת אתכם מאוד, ואני יודעת שתמיד יהיה לי בית לחזור אליו כי אתם תשמרו לי על הבייבי שלי.
כי אתם לא תתנו לפורום המדהים הזה, לבית הזה, להסגר.
ואני מודה לכם על היום האחרון שלי בתור מנהלת שבו הועלו דיונים חדשים ומשחקים חדשים כי זה יותר מהכל שימח אותי ועשה לי טוב על הלב.
ואני מודה ליעל שהביאני עד הלום וזה אפילו לא בדיחה, כי כל הניהול שלי הושפע ממנה ונלמד ממנה והיא עשתה עבודה מדהימה מדהימה.
ואני מודה לאור שהייתה כזאת שותפה כיפית ומדהימה לדרך ואני כל כך שמחה שאת היית איתי.
ואני אוהבת את שתיהן מאוד. מאוד מאוד. ואני לא מסוגלת יותר להחמיא להן כי אני שוב מתחילה לבכות.
ואני חושבת שהגיע הזמן לסיים את המכתב הזה ואני לא באמת יודעת איך אז אני חושבת שאסכם את זה בציטוט מתוך הסדרה שאני חשה איתו הזהות מאוד גדולה כרגע:
"הרכבת החלה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפניו הרזים של בנו, שכבר זרחו מרוב התלהבות. הארי המשיך לחייך ולנופף, אף שהיה ברגע זה טעם של שכול, לצפות בבנו המתרחק ממנו אט אט.."(עמ' 683, הארי פוטר ואוצרות המוות)
אוהבת,
ספיר.