לפעמים בא לי לברוח

לפעמים בא לי לברוח

יש לנו ילד מהמם בן שלוש ושמונה חודשים. הוא נכנס לגן עירייה השנה (רוב הילדים שם בני 4).
בחודש האחרון זה הפך להיות בלתי נסבל. כל מה שמבקשים ממנו הוא אומר: לא.
לא למקלחת, לא לשטיפת ידיים, לא להתלבש אחרי אמבטיה, לא לאכול, פשוט כל דבר בסיסי.
בשבועיים האחרונים זה הפך גם לקללות כמו "אני אשים אותך במלכודת" או "אני אהרוג אותך", אני לא רוצה לשמוע אותך", "אני אטביע אותך בים", "את לא אמא שלי ואני רוצה אמא אחת" וכו'.ולזה מתווספת אלימות - הוא ממש מכפכף אותי ואת בעלי.
אנחנו נוקטים בעמדה נוקשה נגד זה. משוחחים איתו בעיקר ולוקחים ממנו צעצוע ליום, מנסים להרגיע אותו דרך סיפור. מראים כעס על המעשה. מעודדים את זה שאנחנו יודעים שהוא ילד חכם ושזה מעשה שלא מתאים לו. וכו' וכו'
הבקרים הפכו ליצירה אחת גדולה. הפכנו להיות אני ובעלי - אמא מן ואבא מן כי הוא "ספיידמן" או "סופרמן". אז לפעמים זה מצליח ולפעמים הוא לא רוצה לעשות כלום והמילים הו המילים שהוא מוציא מהפה.
שלשום זה כבר היה סיוט וזה גרם לי פשוט לצרוח עליו צרחה איומה עד כדי כך שהוא בכה. הייתי יום בדיכאון.
כל העניין הזה מתיש, מעליב, מעייף, מאס ומדכא. כאילו נכנס בו שד ואי אפשר להשתלט עליו.

הערה: הגננת שלו הייתה במחלה שבועיים וחצי. בזמן הזה הקללות התעצמו - אולי זה קשור לזה?
אני יודעת שזה הגיל, ושזה ניסיונות שלו למצוא גבולות. אבל ההתשה היא נוראית ולפעמים פשוט בא לי לברוח מהבית. להיעלם. לא להתמודד עם זה. אין לי כוחות ליומיום המתיש הזה

תודה למי שקרא/ה.
אשמח לעזרה.
 
במקרה פה ועונה

איך אומרים במרוקו
קודם כל תרגעי

ועכשיו אחרי שנרגעת
תחליטי שאת לא צועקת עליו יותר
אם הוא צועק תגידי לו שאת לא שומעת צעקות
אם הוא מכה אותך תרימי אותו ותרחיקי אותו ממך תוך כדי שאת מסבירה שלא מקובלת עליך אלימות
אם הוא מקלל תסבירי שבבית שלך לא מקללים ואם הוא ימשיך את לא תקשיבי לו,
ברגעים שהוא רגוע תשבחי, תחבקי ותנשקי
את יכולה אפילו לקנות לו משהו קטן שיהיה לו כייף

מה שאצלי עבד בתקופה כזאת היתה שיטת המדבקות בהפוך
היה דף ואם הייתי סופרת עד שלוש והוא לא היה נרגע הוא היה מקבל פרצוף עצוב
בחודשיים היה רק פרצוף אחד שגם הוא נמחק אחרי תחנונים מצידו
אגב בחמש פרצופים הייתי אמורה למחוק את כל הפרקים של סמי הכבאי מהטלויזיה
 

דונה31

New member
עוד ...

טוב אז ראשית כל נשימה......
כשבני נכנס לגן עיריה בהתחלה היו לו ימים שהיה חוזר עם כעסים והתנהגות איומה. אחרי מספר שאלות הבנתי שהענישו אותו והוא ישב בצד. זה היה גומר לו את היום עד שהוא למד לספר לי מיד כשאספתי אותו ואז היה מקבל חיבוק נשיקה לבאסה של הישיבה בצד. וזה היה סוגר ופותח מחדש את מצב הרוח שלו להרבה חיוכים.
זה בהחלט גיל שאפשר לשאול איך היה בגן, גם אצל הגננת להבין אם היה משהו שהיא יודעת עליו.
&nbsp
בגדול כשאני רואה התדרדרות בהתנהגות אני בד"כ מנסה לאסוף גם את עצמי וגם את הילדים. מה זה אומר: שינה טובה שלי הרבה נשימות הרבה, חיבוקים, נשיקות לקבל את הכעס של הילד ולהגיד לו שאמא/אבא אוהבים אותו.
לחזור על כך שלא מרביצים בבית ולא מדברים לא יפה.
&nbsp
מקווה שזה קצת עוזר בשעה זו לכתוב קצת קשה לי....
 

הסהר

New member
אז אולי תנסי

קצת לברוח ?
בנוסף לכל העצות הטובות שכתבו ויכתבו לך פה להתמודדות עם הדרדק,
תראי איפה את יכולה לתת לעצמך מקום של "בריחה", ניקוי ראש, שקט נפשי, התמלאות מצברים וכו ---
זה יכול להיות בתפילה או קריאה לפני השינה,
בשעה של הליכה או שיעור ריקוד,
בוקר לבד בטבע,
סופש לבד או עם חברה טובה --
את יודעת מה את צריכה. זה יעזור לך לחזור לשורשים, למקורות האנרגיה והכוח שלך, וזה ישפיע על כל המשפחה וגם על הצוציק.

כשאני הייתי בתחילת ההריון השני הייתי במצב כזה שאני חייבת לברוח. לא יכלתי להישאר יותר במקום שהייתי בו.
בריחה לצמיתות לא הייתה אופציה
ולכן אירגנתי סופשבוע בטבע, עם חברות, משהו שהפך אותי מיצור עצבני וחסר סבלנות, לאשה, רעיה ואם טובה יותר ...
זה נראה לי לא אפשרי בהתחלה, אפילו בייביסיטר אני בקושי מצליחה למצוא.
אבל כשראיתי שזה הצורך שלי ואין לו תחליף אחר, פשוט הלכתי על זה.
ואיכשהו, העולם הסתדר לפי זה ! כול המשפחה שמחה ותמכה והתנדבה לשמור על הילדה שלושה ימים. וזה היה בתקופה שהיא עוד ינקה - ואפילו זה לא היה חסר לה.

אז אני ממליצה בחום על בריחה לשם התמלאות !
קצרה או ארוכה, קרובה או רחוקה ככל שנדרש, את יודעת למה את זקוקה...

בהצלחה
 

lilu31

New member
גמני מוסיפה

כאמא לבת 1.10 אני יודעת שזה נשמע קל אבל מרגיש לי קשה מאד..
לפני כמה זמן לימדתי אותה את השאלה "אפשר בלי בכי?" או "אפשר בלי לצעוק?" ומשום מה היא הפנימה מיד, וכשאני שואלת היא מפסיקה את הסצנה ואומרת בקול הכי רגוע בעולם: "טוב". אני חושבת שזה קשור לנושא של לאפשר לה עדיין להיות בשליטה על הסיטואציה, אבל בלי הדרמה מסביב. כלומר- היא עדיין "הבוסית" (לתחושתה, כמובן..) כי היא בחרה לאן לקחת את הסיטואציה. אבל היא יכולה לחסוך באנרגיה ולא לבכות בכאילו..
אגב, גם יש לה כבר קללה. היא אמנם בג'יבריש ושאולה כנראה מצרפתית, אבל כשהיא אומרת אותה עם המבט הכי כועס ושונא שראיתי, אני ממש מנסה לשמור על קור רוח. אני אומרת לעצמי "זה לא אישי נגדך. זה שלב פסיכולוגי התפתחותי מוכר שנקרא "גיל שנתיים הנורא" , והיא צריכה למקם את עצמה מול עולם המבוגרים, שכרגע מיוצג על ידי אמא.
באינדוקציה - (הסקה מהפרט אל הכלל) הייתי מציעה לך לעזוב. לא לשתף פעולה עם שום סיטואציה שלא נעימה לך. ולתמלל את זה: הדיבור שלך לא נעים לי. אני הולכת לחדר אחר, לא נעים לי להיות לידך.
אבל העצה לנשום היא הכי הכי חשובה..
 

הסהר

New member
איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ואיך להקשיב

כך שהילדים ידברו ?
ספר מעולה, מדוייק, פרקטי, נוח לקריאה, ומומלץ מאוד -
לתיקשורת עם ילדים בכל גיל,
מאת אדל פייבר ואליין מייזליש.
האמת שהייתי בטוחה שהרבה הורים פה ימליצו עליו, יש פה לא מעט "גרופיות" -
אבל כנראה שהפעם אני הגרופית הממליצה ... קריאה מהנה !
 
למעלה