למיסיס מייס
בתגובה לדברייך רציתי להוסיף, שכל התיאוריות הפסיכולוגיות רואות חשיבות לקשר עם האמא, קשר צמוד בשנים הראשונות. ושקיים מתאם גבוה מאוד בין בעיות רגשיות שונות (התקפי זעם, חוסר ביטחון עצמי, נרקיסיזם, אישיות גבולית או סכיזואידית ועוד הרבה) לבין חסך בנוכחות הורית בשלבים אלה.
הצרה בעיני היא בין דורית: וגם זה לא רק בעיני, אחד התיאורטיקנים הפסיכולוגיים הכי נחשבים דן בזה בשנות ה-80 כבר אמר:
בגלל התרבות שלנו שיוצרת חסך בנוכחות הורית בשנים הראשונות, אחד מקוי האישיות הדומיננטיים בתרבות שלנו הוא הצורך באישור חיצוני, והישגיות מוגברת. איך זה קשור?
במקום הנראות שתינוק שאמו נוכחת מקבל, מעצם הענותה לצרכיו הבסיסיים באופן אישי, בזמן ובכמות שמתאימה לתינוק הספציפי הזה, דבר שנותן תחושה של אהבה שלא תלויה בדבר, כלומר אהבת אם. במקום זה כבר מגיל של מספר חודשים, בעיקר למי שגדל במסגרת, יש תחרות על תשומת הלב של הדמויות המטפלות בין הילדים. כן, כבר מגיל של כמה חודשים. בקיצור התבנית שנחרתת באדם היא של להוכיח את עצמי, להשיג... את אותה הנראות שתינוק שגדל עם אמו (ולא עם מטפלת בתשלום, וגם אלה דקויות חשובות שלא פה המקום לפרטן) צריך להרוויח עכשיו בעבודה וזה דפוס שנשאר ומלווה כל החיים.
אחת מהנגזרות של צורת חיים זו היא, חסך במענה לצרכים הבסיסיים בגיל הינקות והילדות המוקדמת (שוב, לא מרוע אלא בגלל שבמסגרת יש תחרות והצוות צריך להתאים את הילדים לשינה בשעות קבועות, אכילת מזון מסויים ולאו דוקא לפי הטעם האישי , וכו...) יש פיצוי פנימי, ואחיזה של הילד בצרכים של עצמו, מתוך אין ברירה. אם הוא לא יספק את עצמו וידאג לצרכים שלו, מי ידאג?
התוצאה של זה היא שאותם אנשים כמבוגרים, כל כך אחוזים בצרכים של עצמם (ומדובר פה על כולנו פחות או יותר בדור שלנו, אני לא שופטת ולא מפנה אצבע לאף אחד) ומי שכל כך רגיל לאחוז בצרכים של עצמו ולדאוג לעצמו, למימושו ולנראות של עצמו בעיני אחרים ובעיני עצמו דרך הישגים – לא מסוגל לשים את הצרכים של עצמו בצד ולהשתקע בצרכי האחר.
כלומר,
דור שלם של אמהות עומד חסר אונים נוכח התינוק שנחווה דורשני , פולשני ומאיים על העצמי. ולכן כל כך הרבה אמהות דוגלות בשיטת "שגר ושכח". לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר ברירה. שיטת החינוך הזו לא מאפשרת, יוצרת אדם שלא מסוגל למלא פונקציה של אמא. הוא מרוכז מדי בעצמו. זה גם מסביר את יחסי הזוגיות הקשים בדור שלנו – המון מאבקי כוח, כל אחד אחוז בסיפוק הצרכים שלו, ומתקשה לתת מענה לבן הזוג.
אני יודעת שזו תגובה קשה ולא נעימה, אולי אפילו מקפיצה למי שקורא. לכן אני חושבת: אם קשה ומאיים לך להיות עם התינוק בבית – תעשי מה שאת מסוגלת מתוך הבנה שללא תהליך ממושך נשים רבות לא מסוגלות לעשות יותר מלבלות יותר משלוש ארבע שעות ביום עם ילדיהן שהם ללא ספק ילדים אהובים.
אולי לא בפורום הזה, שברור שלכולן פה יש אוריינטציה לכיוון האמהי, אבל לצערי בתרבות המערבית בכלל.
במקצועות הטיפול מתמודדים בדיוק עם זה. מי שרוצה להרחיב יכולה לחפש חומר על התיאוריה של הפסיכולוג שהזכרתי קודם - קוהוט. (או בספר שלי). אם תרצו, אצרף חומר שמדבר על זה בדיוק. (אגב בטיים התפרסמה לפני כמה שנים כתבה שכותרתה "טיפול הורי כמענה לבעיות רגשיות של ילדים" או משהו כזה והיא דנה בדיוק בזה – חסך בטיפול הורי מול מתן תרופות הרגעה וכו ...).
