שמישהו ירסן אותי...

[הרי את מקושקשת]

שמישהו ירסן אותי...

הי, סורי לא ידעתי לאן לשרשר, לא מצאתי כותרת "כלה משוגעת" ...

טוב, אז החתונה בשישי הקרוב. הכל כמעט מוכן וכמובן שתמיד יש הפתעות אבל אנחנו מכבים ביעילות את כל השריפות (כמו הקניות הממוקדות של בגדי חתן אתמול).
אבל הלחץ בשיאו, והיום אני גם טובלת במקווה לגרש את כל השדים והטומאה או שקר כלשהו
, וזה הופך אותי לעוד יותר עצבנית... בקיצור כל העצבים חשופים, וכל דבר מועצם.
אז נכון שהגבר שלי בקצב אחר ממני. זה פער שאנחנו מכירים ולומדים להסתגל אליו. אבל בימים האחרונים כל דבר שנוגע בזה- מקפיץ אותי. ואז אני רבה סתם ועושה פרצופים, ותוך כדי צועקת על עצמי לסתום כבר כי תכלס זה שטויות ולמה לריב בימים שלפני, ולמה להתפרצף?... אבל אני לא תמיד מצליחה, ואני מתבאסת מעצמי ומבאסת אותו על זה שכל דבר קטן הופך נהיה

אז מצד אחד אני אומרת לעצמי שזה טבעי להיות לחוצה בימים האלה, ולא צריך לכעוס על עצמי בנוסף לכל. אני רוצה כבר להתחתן ולחזור לשגרה. אבל מצד שני, ממש חבל שאני מעבירה חלק מהזמן במצב רוח כזה מעיק, הייתי כל כך רוצה לשחרר את הלחצים הקטנים, כי באמת שהכל סגור, והכל שטויות, ויהיו פרחים ויהיה כיף, אז למה אני יכולה להסביר את זה אבל לא לעשות את זה? ולמה אני לא משתמשת בסימני פיסוק?? כי בדרך כלל אני דווקא יודעת לזרוק איזה פסיק כדי שיבינו וינשמו, אבל אפילו פסיקים כבר אין לי!!! ואם הגעתי למצב שאני עצובה שלא שמתי מספיק פסיקים בהודעה בפורום, זה סימן שמשהו אצלי ממש השתבש!!!

(זה לא רק רע ומציק. הייתי בשיאצו הבוקר, ובבראנץ' כייפי עם חברה, וגם עם מר חתן הה כיף לחפש בגדים וסתם התפרצפתי כשחזרנו על איזו שטות. בקיצור הכל מבולבל לי, ואני אפילו לא יודעת להעריך כמה אני מתפרצפת ובעצם למה להעריך כמה אני מתפרצפת? כאילו יש איזה מינימום להתחייב אליו וצריך לחשב רזרבה... דייייי)

נשתמע בשמחות

 

[AddIn]

חיבוק

 

[AddIn]

חיבוק

קבלי ממני חיבוק גדול.
תודה שסיפרת.

זה נשמע לי כמו התרגשות.
(זה אפילו מרגיש לי מוכר).

אז, קבלי חיבוק גדול ממני .

 

[Ruby Gem]

גם אני הייתי ככה

הייתי נורא עצבנית, עשיתי פרצופים, רבתי עם בעלי על כל שטות מטומטמת והתווכחתי איתו על דברים מטומטמים והייתי לא נחמדה לסביבה באופן כללי.
במקום להתרגש הייתי לחוצה ובכיינית, ועם כל האלו המעצבנים ששואלים "נו הכל מוכן? נו את מתרגשתתתת?"- זה רק חירפן אותי עוד יותר.

זה נטו לחץ והתרגשות.
ביום של החתונה הכל יעבור ותהיי רגועה כמו ים שליו (או משהו כזה).

האמת שאין לי כל כך פתרונות, אולי לעשות הרבה יותר דברים כיפיים, או לפרק אנרגיה בריצה או חד"כ, לנסות לקחת כמה נשימות עמוקות ולהירגע לפני שאת מרגישה שההתפרצות מגיעה...

אוטוטו יום שישי מגיע ויהיה לך ממש כיף!

 

[קרייזי קיי]

היי מקושקשת,
אמנם אני עוד לא התחתנתי והיעד עוד רחוק מספיק, אבל מקווה שיכולה להציע קצת אמפתיה מתוקף זה שאני משוגעת דרך קבע, בעיקר בזמנים שאמורים לשמוח!
זה נראה לי הכי מובן וברור שמרגישים ככה, כי יש כל כך הרבה לחץ ובעיקר המון ציפיות - ואני מתארת לעצמי שאת מרגישה שחלק גדול מזה הוא בעיקר באחריותך, במיוחד משום שרוב החתנים רואים את כל ההמולה אחרת מאיתנו ולא מבינים את הצורך בירידה לפרטים (לא רוצה להכליל, אבל ככה זה במקרה שלי לפחות).
אני חושבת שאת תארת בעצם טוב מאוד את מה שמייצר את ה"טריגר" בשבילך - וזה המעבר הלא כל כך מובחן ממצב של להיות "מפיקה" (כמו שכתבת - לכבות ביעילות את השריפות) ללהיות כלת השמחה. אני חושבת שאחרי כל כך הרבה זמן תכנונים יש איזה פחד שכל הארוע יחלוף מאוד מהר, ואיכשהו באופן פסיכולוגי משהו בך מעכב את הנקודה הזאת, ונצמד לסטרס של ההפקה (כל דבר קטן נהיה פיל...). ואת כמובן באופן מודע כבר יודעת שבעצם הכל מוכן ויהיה בסדר וזה הזמן שלך להיות כלה, וכששני הדברים מתנגשים מה הפלא שאת עצבנית ומבולבלת. (אני לא פסיכולוגית או משהו, אבל מכירה איך זה אצלי).
אז אין לי בדיוק עצה, כי אני לא חושבת שאפשר להרגיש אחרת, אבל כן יכולה לומר, שוב ללא נסיון בחתונה של עצמי, שבסופו של דבר שוכחים את הרע וזוכרים את הטוב.

 

[ray of light]

מוכרחים להיות שמח

ואין מה לעשות, קצת לחץ לפני זה חלק מהעניין.
נשימה ארוכה, עוד יומיים של הכנות וזהו מגיע היום הגדול!
אל תקחי קשה את עצמך, הכל בסדר, ואני בטוחה שהחתן המיועד יודע ומבין שזה חלק מהעניין.
מבטיחה לך שיום לפני הכל יירגע ואם לא אז, אז ביום החתונה עצמו- ויישאר לכם פשוט להנות מהיום המיוחד שלכם.
בהצלחה!!!

 

[יום וליל]

היתי רוצה להגיד לך זכותך, זה בסדר

ובאמת זו זכותך וזה בסדר.
אבל לדעתי אנחנו (בני האדם ונשים במיוחד) מרשים לעצמנו טיפה יותר כשיש תירוץ,
אני בלחץ מהחתונה אז מותר לי להתפרץ,
רע לי בעבודה אז מותר לי להתפרץ,
אני לחוצה בהריון - מותר לי וכך הלאה והלאה.

מי שסופג ברוב המקרים בעיקר זה הבן זוג,
לאורך השנים הם סופגים וסופגים (וכן גם אנחנו סופגות , ברור)
עד שיום אחד נמאס, ואז או שנפרדים או שהופכים לאדישים,
הוא אדיש לבכי שךה, היא אדישה לפרצופים שלו והחיים הופכים לאומללים.

אפשר לעבוד על הצורך והרצון להתפרץ,
זה קשה ולא קל (וברור שעכשיו לפני החתונה זה לא הפתרון)
אבל זה שווה את זה, אפשר ללמוד איך לריב,
ללמוד מה מותר ומה אסור להגיד גם כשכועסים,
כמה זמן מותר לעשות פרצוף והכי חשוב - איך לרדת מהעץ שעלינו עליו בטעות,

קחי את זה כהמלצה לעתיד, לא לחתונה,
לי זה עזר לבנות זוגיות טובה וחיים רגועים יותר.

 

[Fable1]

וכשחושבים על זה בשקט, ורחוק מעין הסערה, אז אין סיבה בעולם לעשות פרצוף למישהו על משהו.
כי כל דבר ניתן לפתור בדיבור פתוח.
אה -
ודרמה קווין זה הכי טרן אוף שיש. זו לא ביקורת על הכותבת, וחלילה לא אמרתי שהיא כזו, פשוט זה משפט שאני מריצה בראש כל פעם לפני שאני מייצרת התפרצות על בן הזוג או על קולגות, וכמו שאמרה יוםוליל: זה מאפשר לי חיים רגועים, שלווים ומלאי נחת מעצמי ומהעולם.

 

[HannahCa]

so true .. thank you

I really enjoyed reading your post!

 

[דניאל ואורן]

נהניתי לקרוא! פשוט ככה

 

[כלות אורבניות]

אין צורך לרסן אותך

היי לך,

הלחץ שלך מאוד מובן ונשמע שאת גם מאוד מודעת לעצמך, אז זה לבטח עוזר קצת למצב הקיים. הימים הללו יחלפו, בין אם בלחץ ובין אם לא - וביום האירוע את תהני מכל החוויה ואנו בטוחות שבמבט לאחור הלחץ הזה אפילו ישעשע אותך קצת

טל והדר,
כלות אורבניות

 

[rivkuntz]

יואווווו, דה ז'ה וו.

טוב, לא לגמרי דה ז'ה ווה, אבל בואי נגיד שאני מבינה אותך

יודעת מה עזר לי?
באמת,
אולי יעזור לך, ואולי לא,

אבל תזכרי מה עומד מאחורי כל מה שאת עושה עכשיו -
מה שעומד מאחורי כל ההכנות, והלחץ, והכסף שהוצאתם - מה שעומד מאחורי זה, זה פשוט טקס, כזה שבו את מכריזה על האהבה שלך לבחור שלך,
והוא מכריז על אהבתו אליך,
וזהו.

חיפשתם חיפשתם, ובסוף מצאתם את החצי השני שלכם,
ועכשיו אתם מספרים את זה לעולם.

תזכרי שזה העיקר - לא הכסף וההכנות, ושהכל יהיה מושלם, כל עוד בסוף היום זה יהיה את והבחור שלך, מול האנשים האהובים עליכם, מצהירים על תחילת החיים המשותפים שלכם (הרשמיים, בכל אופן).

אני הייתי הכלה הכי לחוצה בעולם.
בחיי - היו לי כמה מלט דאונים משמעותיים בשבועיים שלפני החתונה - עזבי פרצופים. בכי, היסטריה, צעקות לא סבירות, על כלום - על זה שמתלה המעילים שהאולם מספק לא יספיק לכל האורחים

ועדיין, בבוקר החתונה, פשוט החלטתי שלא מעניין אותי מה יקרה - אני הולכת ליהנות. לי יהיה כיף, ושימות העולם.
שלא יצאו קינוחים, שתהיה סופה, שהדי ג'יי יהיה חולה וישלח את האחיין בן ה13 שלו - לא מעניין אותי - לי יהיה כיף

אז בקיצור -
מבחינתי, יש לך לגיטימציה להתנהג ככה,
זה סביר, זה הגיוני, זה קורה,
אבל למענך, למען הבחור (שאני מאמינה שדווקא זורם איתך עם התקפי הזעם האלו

)ף
בכל פעם שאת נכנסת למוד הזה - תזכרי מה העיקר

שולחת לך חיבוק וירטואלי