מימון החתונה מול נאמנות לערכים שלי-בקשת עזרה!
מאז שהתארסנו אמא שלי חופרת ברמות קשות וממש בצורה מעצבנת של "אני יודעת, את צעירה ולכן את לא יודעת".
זה התחיל בזה שהיא חושבת שבחרתי תקופה לו טובה להתחתן בה (מאי) ושאני צריכה לדחות לאוקטובר.
מהחלק הזה היה קל להתעלם.
זה המשיך במסכת סחיטה רגשית על זה שלא סיפרתי לה שאנחנו הולכים לסגור בגאיה ובאמת שהתכוונתי לספר לה אבל רצף אירועים גרם לזה שסגרנו שם בספונטניות לפני שהספקתי לספר לה - כמובן שזה לא עניין לה את הציפורן ברגל והסיבה האמיתית היא שאבא שלי כן ידע (אמא הייתה בחול ואבא בא איתנו כי הוא עזר לנו לקבל הנחה). התנצלתי כמובן אבל היא נשארה "מאוכזבת".
והשיא הגיע שהיא "ביקשה" שיהיה 200 כסאות בחתונה וסדרן שיושיב את כולם כי היא לא סובלת שעומדים בחתונה ומדברים ואוכלים (אפילו שאמרתי לה שלא יאכלו כי המזנון נסגר שמתחילה החופה. אמרתי לה שזה גם לא ריאלי כי הגן ממש קטן והיא אמרה שאני טועה (אפילו שהיא לא היתה שם!). אמרתי לה אחרי זה שדיברתי עם האולם והם אמרו שמקסימום אפשר לשים 60 כסאות (באולם הגדול הם שמים עד 120 ואנחנו בקטן) ותגובתה היתה "אני אדבר איתם ואראה להם איפה אפשר לשים את הכסאות" (שוב בלי שהיא הייתה שם בכלל).
ביום חמישי היה מפגש של ההורים - אמא שלי כבר פגשה אותם אז זה היה יותר בשביל אבא שלי. באותו מפגש עלה העניין עם ה-60 כסאות ובנוסף היא התחילה לדבר על למה אנחנו לא רוצים לעשות שבת חתן. העניין יצא מפרופורציה ואני התפוצצתי ודיברתי ממש מגעיל אליה (ליד כולם). כן אני יודעת שהייתי ממש לא בסדר, אבל בדרך כלל אני בן אדם די שפוי, זה רק היא שמצליחה להוציא ממני את האי שפיות הזאת.
הבן זוג דיבר איתה במוצ"ש, הוא רצה להפגש איתה וללבן את העניינים. היא ממש כועסת ופגועה ממה שאמרתי (וחלק באמת בצדק - אמרתי כמה דברים רעים!). היא אמרה שהיא באה על תקן אורחת ולא מעניין אותה החתונה. היא שמחה בשבילנו אבל שם זה נגמר.
אבא של הבחור נותן סכום מסויים וההורים שלי מתחלקים חצי חצי בהפרש - מכסים את כל העלויות. היא אמרה לאחותי שאם היא שמה כסף גם לה יש מילה, רק שבתפיסה שלה זה שהמילה שלה קובעת ואני רק צריכה לבוא ולהגיד איי דו.
קיצור אני יודעת שהפיתרון זה לבוא על 4, לבקש סליחה וכל מה שהיא תחפור באותה שיחה זה להגיד כן, צודקת, נכון וכ"ו. זאת הדרך היחידה לקבל את הכסף ממנה (ומה לעשות אין לנו שקל על התחת ואנחנו חיים במינוס, אנחנו לא יכולים להרים חתונה בלעדיהם)
א-ב-ל קשה לי עם זה אידיאולוגית כי היו כמה דברים שגם היא לא היתה בהם בסדר בכלל! (ביניהם הרבה מניפולציות רגשיות סטייל "אני עשיתי כל מה שרצית 26 שנה אז לא מגיע לי עכשיו? אני האמא ואם זה חשוב לי אז צריך לעשות ככה" ועוד ועוד. קיצור אין ממש שיחה בוגרת ורגועה - הדרך שלה או שום דרך. ואם אני באה לשם זה נטו להתנצל, לחשוב על הכסף ולספוג.
הצעתי לבחור ללכת לרבנות או לעשות משהו פיצי והוא ממש לא בקטע ובנינו , כמה שזה ישמע מגעיל, אני בונה על המתנות שנקבל בחתונה הזאת כדי להתחיל את החיים שלנו כי אנחנו במצב כלכלי ממש גרוע.
קיצור אני בדילמה בין להשאר נאמנה לערכים שלי ולא לדבר איתה (כי אני לא אוכל להתנצל על החלקים שלא הייתי בסדר לדעתי, היא חושבת ש100% לא היה בסדר ושום דבר חוץ מהתנצלות על הכל, גם מה שאני לא חושבת שמגיע להתנצל עליו, לא יבוא בחשבון) לבין הרצון לנצל את החתונה הזאת לצאת מהמצב הכלכלי הגרוע שלנו (ואם מממנים לנו 100% מהחתונה אז המתנות האלו ממש יצילו אותנו).
ובלי קשר למצב הכלכלי כל הדבר הזה יושב עלי מיום חמישי ואני לא יודעת מה לעשות כי אין אמצע פה - זה או לא לדבר או להתנצל על הכל.
אוף
מאז שהתארסנו אמא שלי חופרת ברמות קשות וממש בצורה מעצבנת של "אני יודעת, את צעירה ולכן את לא יודעת".
זה התחיל בזה שהיא חושבת שבחרתי תקופה לו טובה להתחתן בה (מאי) ושאני צריכה לדחות לאוקטובר.
מהחלק הזה היה קל להתעלם.
זה המשיך במסכת סחיטה רגשית על זה שלא סיפרתי לה שאנחנו הולכים לסגור בגאיה ובאמת שהתכוונתי לספר לה אבל רצף אירועים גרם לזה שסגרנו שם בספונטניות לפני שהספקתי לספר לה - כמובן שזה לא עניין לה את הציפורן ברגל והסיבה האמיתית היא שאבא שלי כן ידע (אמא הייתה בחול ואבא בא איתנו כי הוא עזר לנו לקבל הנחה). התנצלתי כמובן אבל היא נשארה "מאוכזבת".
והשיא הגיע שהיא "ביקשה" שיהיה 200 כסאות בחתונה וסדרן שיושיב את כולם כי היא לא סובלת שעומדים בחתונה ומדברים ואוכלים (אפילו שאמרתי לה שלא יאכלו כי המזנון נסגר שמתחילה החופה. אמרתי לה שזה גם לא ריאלי כי הגן ממש קטן והיא אמרה שאני טועה (אפילו שהיא לא היתה שם!). אמרתי לה אחרי זה שדיברתי עם האולם והם אמרו שמקסימום אפשר לשים 60 כסאות (באולם הגדול הם שמים עד 120 ואנחנו בקטן) ותגובתה היתה "אני אדבר איתם ואראה להם איפה אפשר לשים את הכסאות" (שוב בלי שהיא הייתה שם בכלל).
ביום חמישי היה מפגש של ההורים - אמא שלי כבר פגשה אותם אז זה היה יותר בשביל אבא שלי. באותו מפגש עלה העניין עם ה-60 כסאות ובנוסף היא התחילה לדבר על למה אנחנו לא רוצים לעשות שבת חתן. העניין יצא מפרופורציה ואני התפוצצתי ודיברתי ממש מגעיל אליה (ליד כולם). כן אני יודעת שהייתי ממש לא בסדר, אבל בדרך כלל אני בן אדם די שפוי, זה רק היא שמצליחה להוציא ממני את האי שפיות הזאת.
הבן זוג דיבר איתה במוצ"ש, הוא רצה להפגש איתה וללבן את העניינים. היא ממש כועסת ופגועה ממה שאמרתי (וחלק באמת בצדק - אמרתי כמה דברים רעים!). היא אמרה שהיא באה על תקן אורחת ולא מעניין אותה החתונה. היא שמחה בשבילנו אבל שם זה נגמר.
אבא של הבחור נותן סכום מסויים וההורים שלי מתחלקים חצי חצי בהפרש - מכסים את כל העלויות. היא אמרה לאחותי שאם היא שמה כסף גם לה יש מילה, רק שבתפיסה שלה זה שהמילה שלה קובעת ואני רק צריכה לבוא ולהגיד איי דו.
קיצור אני יודעת שהפיתרון זה לבוא על 4, לבקש סליחה וכל מה שהיא תחפור באותה שיחה זה להגיד כן, צודקת, נכון וכ"ו. זאת הדרך היחידה לקבל את הכסף ממנה (ומה לעשות אין לנו שקל על התחת ואנחנו חיים במינוס, אנחנו לא יכולים להרים חתונה בלעדיהם)
א-ב-ל קשה לי עם זה אידיאולוגית כי היו כמה דברים שגם היא לא היתה בהם בסדר בכלל! (ביניהם הרבה מניפולציות רגשיות סטייל "אני עשיתי כל מה שרצית 26 שנה אז לא מגיע לי עכשיו? אני האמא ואם זה חשוב לי אז צריך לעשות ככה" ועוד ועוד. קיצור אין ממש שיחה בוגרת ורגועה - הדרך שלה או שום דרך. ואם אני באה לשם זה נטו להתנצל, לחשוב על הכסף ולספוג.
הצעתי לבחור ללכת לרבנות או לעשות משהו פיצי והוא ממש לא בקטע ובנינו , כמה שזה ישמע מגעיל, אני בונה על המתנות שנקבל בחתונה הזאת כדי להתחיל את החיים שלנו כי אנחנו במצב כלכלי ממש גרוע.
קיצור אני בדילמה בין להשאר נאמנה לערכים שלי ולא לדבר איתה (כי אני לא אוכל להתנצל על החלקים שלא הייתי בסדר לדעתי, היא חושבת ש100% לא היה בסדר ושום דבר חוץ מהתנצלות על הכל, גם מה שאני לא חושבת שמגיע להתנצל עליו, לא יבוא בחשבון) לבין הרצון לנצל את החתונה הזאת לצאת מהמצב הכלכלי הגרוע שלנו (ואם מממנים לנו 100% מהחתונה אז המתנות האלו ממש יצילו אותנו).
ובלי קשר למצב הכלכלי כל הדבר הזה יושב עלי מיום חמישי ואני לא יודעת מה לעשות כי אין אמצע פה - זה או לא לדבר או להתנצל על הכל.
אוף