תמונה אחרונה וקצת מחשבות לסיכום.
בתמונה רואים אותנו מתחילים לצעוד מן האנדרטה לל"ה. בעוד שני קילומטרים בלבד נגיע לצומת עציונה שם נסיים את המסלול בתמונות ניצחון, חלוקת מדבקות גביעים ושמחה גדולה. כמו כן בתחושה שאחרי מה שעשינו, זה היה יום קל של הליכה.
עכשיו אני לא בהכרח חושבת שיש ערך בגמיעת מרחקים לשם גמיעת מרחקים. אבל אני חושבת שהחוויה המצטברת של הילדים, שבמשך שלושה ימים לא נכנסו לאוטו (אנחנו כן נכנסנו, הקפצנו את המכוניות עם הציוד מנקודה לנקודה ואגב גם את הסדר שבו נעשה את זה תכננו בדקדקנות מראש) הלכו על רגליהם מנקודה לנקודה ובסופו של דבר ראו אזור שם מכמה כיוונים היא משמעותית. למשל הרגע שבו מסתכלים מחרבת קיאפה על תל עזקה ומבינים איך אותו השטח נראה מנקודות מבט שונות.
בנוסף אני כן חושבת שיש ערך להתגברות על קשיים והשגת מטרות. אז אולי הצבנו רף טיפונת גבוהה ביחס לגיל, אבל עובדה שהם נהנו בסך הכל ודי גאים בעצמם שהם עשו את זה.
כל עניין ה"ריפוי בעיסוק" עם החלוקה למטרות קטנות והצו'פרים הקטנים וכו', בהחלט הוכיח את עצמו. עוד דבר שהוכיח את עצמו זו ההחלטה לטייל במרכז הארץ ולא בצפון. אמנם לא הרגשנו בודדים במסלולים ופגשנו אי אלו קבוצות ותיירים מלבדנו, אבל בשום שלב (אולי להוציא את חניון הלילה בלילה הראשון, אבל אלו היו משפחות מפקנקות/מנגלות שהתפנו עם רדת החשכה) לא הרגשנו עומס או צפיפות או איזשהו אפקט מכביד מהנוכחות של אנשים נוספים.