שבתי מן הגלות ומחזירה חוב ישן.

שבתי מן הגלות ומחזירה חוב ישן.

הייתי בגלות תפוזית קצרה כי לניק שלי היו בעיות נגישות. בכל אופן עכשיו שהן נפתרו, אני לא יודעת מי בכלל זוכר שהבטחתי פירוט של חוויותינו מהטיול הנודד הארוך שלנו בפסח. עברו כל כך הרבה חגים מאז...

בכל זאת, אספר את סיפור הטיול כי לטעמי עשינו בו כמה דברים שיכולים להיות שימושיים ומועילים לציבור ההורים המטיילים, במיוחד זה המטייל עם ילדים צעירים מאוד.

יצאנו לטיול עם ארבעה ילדים בגילים שניים בני 6- 6.5 ושניים בני 3.5-4.5.
מבחינת מסלול תכננו ללכת ביום הראשון משריגים לתל-עזקה ולישון למרגלותיו, ביום השני מהחניון לקיבוץ נתיב הל"ה ולישון בקיבוץ ואז להמשיך עוד שלושה ק"מ מזרחה על התוואי של שביל ישראל.
הציפיה שלנו יצאנו מנקודת הנחה שעבור הקטנים אלו מרחקים די רציניים וצריך לעזור להם. בעיקר על ידי חלוקת הדרך לקטעים קטנים יותר שבכל אחד מהם תחושה מסויימת של הישג.
מהנסיון למדתי שילדים עם מפה ביד הולכים יותר במרץ מילדים שאין להם מפה ביד. אז בבוקר היום הראשון כל הילדים קיבלו מפות שעליהן מסומן המסלול של שלושת הימים, נקודות הלינה וגם העצירות הקטנות יתר. לא הייתה באמת ציפיה שהם יתרגלו ניווט טופוגרפי. יותר בשביל התחושה הטובה.
בתמונה מצורפת מפה לדוגמה.
 
את תחנות הביניים בחרנו עם הרבה עזרה

מ "עמוד ענן" היתרון של האתר על פני סתם מפות או אתרי טיולים שאנשים מציינים שם כל מיני פרטים על הדרך שמדריכים רשמיים בדרך כלל לא יכללו, אבל לילדים יכולים להיות נקודות ציון תקפות ומעניינות בדרך.
בחרנו כמה תחנות ולכל תחנה הכנו מדבקה שתסמל אותה. בתחילת היום הראשון הילדים קיבלו "דרכונים" כדי שיוכלו להדביק בהם את כל המדבקות שישיגו. אמרנו להם מראש שבשביל לקבל מדבקה בדרכון צריך להגיע לתחנה בעזרת רגלייך שלך ולא על הידיים/גב של ההורים. כמו כן הם ידעו שבסוף היום השלישי מקבלים מדבקת גביע, שאותה לכאור יקבל רק מי שקיבל את כל המדבקות הקודמות. (לא ממש התכוונו לזה, הכוונה הייתה שכולם יקבלו גם את הגביעים וגם את כל מדבקות שלפני. בכל אופן -אזהרת ספוילר- כל הילדים הצליחו להשיג את כל הנקודות בצדק, אז מטרתנו הושגה)
בתמונה לוח המדבקות.
 
וכמובן תמונה של הדרכונים.

חברתי המוכשרת הכינה אותם מדרכונים ששייכים לגרסה כלשהי של משחק מונופול, ורק הדביקה כמה דפים לבנים בפנים. אבל אני מניחה שדי קל להכין משהו דומה גם מאפס.
 
רעיון מעולה

כל הכבוד על התכנון המפורט.
(גם בתור מבוגרת טיולים עם נקודות עצירה לא מתוכננות היטב פחות מהנים בשבילי)
 
בנוסף, הייתה לנו תכנית לכל תחנה.

בתחנת עץ האלון העתיק קראנו אגדה על עץ אלון, בתל עזקה, תצפית וכמובן סיפור דוד וגלית, היו תחנות שהיו עצירה לפירות או צהריים, לפני עליה חילקנו חטיפי אנרגיה, או תכננו משחק, אפרט עוד בהמשך, אבל עקרונית, מלבד המדבקה, ניסינו להוסיף תוכן כלשהו שהילדים יוכלו לצפות לו.
בתמונה רואים ספר מומלץ שלקחנו איתנו לטובת אגדה על עץ אלון, אבל כולל אי אלו אגדות על הצומח הארץ ישראלי.
 
והנה דף תצפית שהכנתי כחלק מהתכנון לתל - עזקה

הנייר שקוף, כי ככה יותר קל להכין אותו, פשוט הנחתי אותו על מפה טופוגרפית וסימנתי את החיצים.
 
ואחרי כל ההכנות, צריך להתחיל את המסלול.

את המכוניות השארנו בתחילת המסלול הירוק, פניה ימינה לדרך עפר קצת אחרי לי-און שריגים. גם בתחילת המסלול יש קצת מתקנים, ארגז חול ושולחן פיקניק וזה מקום די נוח להתחיל מסלול וגם להשאיר את האוטו.
העצירה הראשונה שלנו הייתה ב"עץ האלון הזקן" פינת חמד מטופחת. בצילו ישבנו וסיפרנו אגדה על עץ אלון (איך לא?) העץ נמצא כמה מאות מטרים מתחילת המסלול.
 
תחנה שניה - חרבת א-ראסם

שהייתה בעיקרון הפסקת האוכל, אבל לא פסחנו על סיבוב קצר בחורבות.
 
תצפית מערבה מ"מצפור הצב"

אין לי תמונה טובה של הצב בלי ילדים, אבל חוץ מנקודת תצפית יש שם גם פסל ממש חמוד של צב, בגיל הזה זו עדיין אטרקציה בשבילם.
(אגב, זה משהו שלא מצאתי בעמוד ענן ואם הייתי שמה לב, וודאי הייתה גם תחנת צב)
 
תצפית מתל עזקה.

כאמור, תוכננה תחנה משמעותית בתל עזקה. הכוונה הייתה לעשות תצפית, לספר את סיפור דוד וגולית וגם להסתובב בתל על העניין הארכאולוגי שבו.
בסופו של דבר כשהגענו לכיפה שלפני תל עזקה וכבר אפשר היה לראותו בעיניים, הסתכלנו על שלושה מתוך ארבעת הילדים על מצב ועזוז רוחם, ועל אי הרצון המוצהר שלהם לעלות עוד עליה והוחלט שלא בכוח. הם קיבלו את מדבקת "דוד וגולית" על כך שהגיעו קרוב מספיק, שמעו את הסיפור (פעם ועוד פעם ועוד פעם, כי הם מאוד אהבו אותו, אחר כך הייתי צריכה לספר אותו שוב בהפסקות נוספות גם בימים הבאים) והכוונה הייתה להתחיל את הירידה לכיוון חניון הלילה. מי שהצטער מאוד על ההחלטה הזו היה בני בכורי, וכדי לעודד את רוח הטיילות שלו, הוחלט ששלושה מבוגרים ירדו עם שלושת הילדים העייפים ואני והוא העפלנו אל התל.
האמת שזה היה כיף במיוחד ללכת איתו לבד, הוא מאוד התעניין בכל מה שראינו ואפילו בדף התצפית וזה נחמד שאפשר לתת לילד את כל תשומת הלב ולהתייחס לסקרנות שלו ולא לנסות למצוא פשרות בין רצונות של מספר ילדים. (לפחות מדי פעם)
אז בתמונה תצפית מהתל לכיוון עמק האלה.
 
חניון הלילה.

אחרי הכל, הגענו קצת מוקדם מדי לחניון. המסלול לא באמת היה כל כך ארוך ואולי קצת דחקנו בילדים, כי לא ידענו כמה זמן ייקח להם ללכת את זה והעדפנו לצבור "פור"
העניין שבחניון לא היה המון מה לעשות ומצד שני, בהיות הימים ימי חול המועד, היו שם המון המון המון אנשים. מצד שלישי כמו שאפשר לראות בתמונה, הזמן עבר בנעימים... אין ספק שגם זה חלק מהחוויה.
 
התחנה הראשונה ביום השני הייתה תחנת

"הבאר הישנה"
כי בעמוד ענן היה כתוב שיש כזו. התכנון היה לספר סיפור כלשהו על באר, ובסופו של דבר נבחר הסיפור המצחיק על חכמי חלם שניסו לתפוס את הלבנה בתוך הבאר. חוץ מזה שהוא מצחיק ומרתק עבור הילדים, הוא עוזר לילדים לזכור את המחזוריות של הלבנה ביחס לחודש העברי.
מה שכן, הבאר עצמה, לא מקום מעניין מי יודע כמה. אז התיישבנו בפינה אחרת שהייתה יפה ומוצלת.
התמונה למעשה צולמה בתחנה הבאה- תחנת תחילת העלייה לחרבת קיאפה שבה חילקנו חטיפי אנרגיה לקראת עליה והבן שלי יושב ובוחן את המדבקות שכבר יש לו בדרכון.
 
החומה בחרבת קיאפה

אם אני מבינה נכון, זאת החומה שעוררה את העניין בתל מלכתחילה.
 
וזהו השער, אחד משניי השערים שבגינם הוצא

לזהות את העיר שהתגלתה בחרבת קיאפה עם שעריים.
בסופו של דבר חרבת קיאפה שימשה בעיקר כמקום נחמד לארוחת צהריים וקצת מנוחה. הילדים לא התרגשו כמוני מהעתיקות והמחשבה על זה שאנחנו בערך בחצי הדרך עשתה את שלה.
סימנתי לעצמי לשוב לשם ליום שלם שיוקדש למקום, כי זה צריך להיות מרתק.
 
רגע לפני הירידה מחרבת קאיפה- תצפית על צומת

האלה וגם תמונה אהובה עליי במיוחד.
 
ועוד מבט אחד לכיוון היעד

נתיב הל"ה כבר נראה בבירור וישמש משלב זה כמוטיבציה העיקרית של ההלכנים הצעירים.
 
בעניין לינת הלילה בנתיבל'ה

בקיבוץ נתיב הל"ה יש מעין אכסניה שנקראת נתיבל'ה שבא לנו בלילה השני.
קל יותר לכתוב המלצה מדיס המלצה. אז אנסח בעדינות אך בכנות. אין לי שום בעיה עם המקום הזה. כל מה שרצינו היה מקלחת חמה ומיטה נקיה. את זה בהחלט שם. לא היו בעיות עם הניקיון או עם התקינות של שום דבר ואין לי שום סיפור זוועה לספר על המקום הזה. למעשה די נהיננו וגם השרות ידידותי. (כשאתם שם, להשיג אותם לפני קצת פחות קל)
העניין הוא, שהמקום הזה, בכל סטנדרט אמור להיות אכסניה זולה. הכל שם מרגיש כאילו עשו את המינימום הנדרש. שבילי בטון חשופים, מנורות בלי אהילים, מטבחון קטנטן שאין בו אפשרות לבשל (אין כיריים וכו') עבור מסדרון שלם של חדרים והמטבחון היחיד שיש בו אפשרות לבשל גם הוא פצפון ומיועד לכל באי האכסניה.
כל זה לא אכפת לי, באמת שלא היו לי ציפיות מעבר, אני אפילו בעד שיהיו עוד מקומות כאלה, אפילו יש שם דשא נחמד וקצת צל. הבעיה היא רק שהם לוקחים מחיר ללילה שלא יבייש כמה וכמה צימרים מפנקים. נכון שזה בכל המועד וכוחות שוק והם לוקחים כמה שאנשים מוכנים לשלם וכו' וכו'. אבל להמליץ בהתלהבות אני לא יכולה.
 
בוקר היום השלישי במרכז האומנות האקולוגי

"ורטיגו בכפר"
מי שמתעניין בפעילות של המקום, מוזמן לקרוא באתר שלהם. אנחנו שוטטנו קצת להתרשם, לא הייתה פעילות כשבאנו, אבל בתמונה אפשר לראות חלק ממערכת גדולה ומרשימה של אגירת מי גשמים.
 
למעלה