למאיה
אי חזרה על פעולות וטקסים אכן מגבירה את החרדה/אי נוחות, אבל לטווח הקצר בלבד. החרדה/אי הנוחות עולה ועולה עד שמגיעה לשיא מסויים ואז פוחתת מעצמה. אחרי שעה-שעתיים גג החרדה/תחושת המתח/אי הנוחות פוחתת מעצמה אם לא נכנעים לדחף לבצע את הטקס (הרבה פעמים זה קורה מוקדם יותר). אם מתמידים בכך אז מפעם לפעם זה נהיה קל יותר והחרדה/אי הנוחות באי עשייתו של הטקס תהיה פחות חזקה (תגיע לשיא קטן יותר) ותפחת מהר יותר. התמדה בכך, כלומר אי כניעה לאותו טקס לאורך זמן ובעקביות תגרום להחלשת הדחף בתחילה ולהעלמותו הכמעט מוחלטת או המוחלטת בהמשך.
בזמן שאת חשה בחרדה או אי נוחות עקב מניעת הטקס (מה שנקרא באופן מקצועי מניעת תגובה) תשתדלי להעסיק את עצמך, למרות שהחרדה או אי הנוחות יפריעו לך לריכוז במידה זו או אחרת. תאורטית, טיפול תרופתי מתאים יכול להחליש את האוסידי בפני עצמו, ולגרום לך להיות מסוגלת לא להיכנע לטקסים ביתר קלות. האם לא חשת הטבה עם הטיפול התרופתי שאת מקבלת? במידה ולא חשת הטבה כלשהי עם הטיפול התרופתי, מומלץ כי תפני להתייעצות עם פסיכיאטר, על מנת לשקול לשנות את אחת התרופות, את שתיהן, או לשנות את המינונים (למשל בלוסטרל יש רופאים שנותנים 300 ואפילו 400 מג ליום ויש מחקר קטן שהראה יעילות מוגברת במינונים אלו אצל חלק מהפציינטים). בנוסף, טוענים שחשוב לשמור על תעסוקה מלאה ולדבוק במסלול חיים הנורמטיבי, בין אם זה לימודים או עבודה- מה שיכול להשתלב יפה עם הטיפול ההתנהגותי של חשיפה ומניעת תגובה- ולא להישאר בבית בחוסר מעש ותעסוקה, כי אז האוסידי עלול להחמיר (כי כשאת עובדת למשל במקום עבודה מסודר, את תשתדלי להתעלם מהדחף לבצע טקסים ולא להיכנע להם, ותשתדלי להתרכז בעבודה. כמובן שזה תלוי ברמת חומרת האוסידי, כי יש כאלו שלא יצליחו)
