אין לזה סוף.
התחלתי להרגיש כבר טוב מאתמול בערב.
היום בבוקר לקחתי את האוטו של אחותי לטיפול במוסך, וכבר היה משהו קצת שונה, הייתי מחובר למציאות, נהניתי לשמוע מוזיקה, לדבר עם אנשים בגובה העינים, ואז התחלתי לתכנן תכניות בדמיון, הרגשתי טוב.
ואז שוב הפסיכולוג ההוא הופיע, והתחילו עצבים ונעילה של לסתות, ואתה מנסה להלחם במחשבה, אבל אתה רק זועם יותר, מוצף יותר, ועצוב יותר, ואז השלב האחרון זה פאניקה, כמו ילד בן 6 ששכחו אותו לבד בלונה פארק, אתה מנסה להאחז באנשים, אתה בפאניקה, נכנסות כל מיני מחשבות שאתה אומר שאתה חייב לעבד אותם בצורה מושלמת כדי שתוכל להמשיך הלאה.
אני מתקשר לפסיכולוג שלי, והוא אומר לי שאני פשוט מפחד מהחיים, והוא צודק, אבל הוא לא נותן לי שום כלי כדי להתמודד עם הדברים האלו. והפעם היחידה שהלכתי לנסות לקבל משהו אחר ממישהו שמתיימר להיות פסיכולוג, רק נפגעתי ויצרתי טראומה חדשה.
אין כבר אמונה, כל פעם אתה מרגיש תקווה אבל כל פעם אותו מקום, יש תקרת זכוכית שאי אפשר לעבור.
אני פשוט בפאניקה, לחוץ לא יודע ממה, לא מצליח להשתחרר. די, מתי אני אצא לחיים?!!?
התחלתי להרגיש כבר טוב מאתמול בערב.
היום בבוקר לקחתי את האוטו של אחותי לטיפול במוסך, וכבר היה משהו קצת שונה, הייתי מחובר למציאות, נהניתי לשמוע מוזיקה, לדבר עם אנשים בגובה העינים, ואז התחלתי לתכנן תכניות בדמיון, הרגשתי טוב.
ואז שוב הפסיכולוג ההוא הופיע, והתחילו עצבים ונעילה של לסתות, ואתה מנסה להלחם במחשבה, אבל אתה רק זועם יותר, מוצף יותר, ועצוב יותר, ואז השלב האחרון זה פאניקה, כמו ילד בן 6 ששכחו אותו לבד בלונה פארק, אתה מנסה להאחז באנשים, אתה בפאניקה, נכנסות כל מיני מחשבות שאתה אומר שאתה חייב לעבד אותם בצורה מושלמת כדי שתוכל להמשיך הלאה.
אני מתקשר לפסיכולוג שלי, והוא אומר לי שאני פשוט מפחד מהחיים, והוא צודק, אבל הוא לא נותן לי שום כלי כדי להתמודד עם הדברים האלו. והפעם היחידה שהלכתי לנסות לקבל משהו אחר ממישהו שמתיימר להיות פסיכולוג, רק נפגעתי ויצרתי טראומה חדשה.
אין כבר אמונה, כל פעם אתה מרגיש תקווה אבל כל פעם אותו מקום, יש תקרת זכוכית שאי אפשר לעבור.
אני פשוט בפאניקה, לחוץ לא יודע ממה, לא מצליח להשתחרר. די, מתי אני אצא לחיים?!!?