מוכרחים להיות שמח4
New member
שיתוק וחרדה מכסף. תמיד צריך לעשות עבודת מחקר לפני שקונה משהו
אני לא בטוח שיש טקסיות של ocd, אבל בהחלט יש חרדה, שיתוק.
אני מוציא כסף. אני חי. מטייל. אוכל. שוכר דירה.
אבל רב ההחלטות שאני מקבל הן על בסיס כמה זה יעלה לי.
אני מחפש תמיד פתרון אופטימלי ביחס בין כסף-תמורה.
הזוגיות האחרונה שהייתה לי אפילו התפרקה בגלל זה (אחת הסיבות).
לכל דבר חפשתי קופונים ומבצעים. קונה רק בסוף עונה. מחפש יעד לחול לפי מחיר הכרטיס. שוכר דירה בת״א אבל עם שותפים בלי סלון.
אני הולך לטיפול פסיכלוגי. מנסה לעבוד על זה. חשבתי שזה עבר לי.
אבל השבוע שוב הייתי צריך לקנות משהו וקבלתי שיתוק מלחשוב ולחשב כמה אני מקבל בתמורה לכסף שלי והאם זה הפתרון הכי טוב (מדובר בארוחת צהרים במסעדה, לא בקנית דירה).
אני כועס ומלקה את עצמי על כל 100 שח שהולכים כי לא חקרתי מספיק לעומק. ולפעמים גם על שקלים בודדים אני מתייסר.
הכל התחיל מהבית. ההורים תמיד חיו במינוס. אבל בדיסונד קשה בזבזו כאילו אין מחר. אמרו לנו שאין ואנחנו במינוס נוראי שאין כבר פאשרות להגדיל, אבל נסעו אתנו לחול וקנו לנו 4 גיים בוי.
אני בתור בן בכור כנראה לקחתי את זה קשה מכל האחים שלי. תמיד חששתי שהאיומים של אמא ששוטר יבוא ויקח את כל הציוד שלנו יהיו נכונים.
הפחדים עוד גברו שהבנתי שההורים שלי ממשיכים להתנהג בצורה כלכלית לוקה. אין כסף, אבל הולכים למסעדה כל סופש שני. אין כסף אבל טסים לחול כמה פעמים בשנה. אין כסף אבל מנסים לארגן מלון לכל המשפחה באילת (ומבקשים ממני תמיכה כלכלית).
הם המשיכו שהבנתי שכל האחים שלי מתנהלים באותו אופן. מרוויחים מעט. מוציאים הרבה. לוקחים מההורים הכל. פירות ירקות. כלים. לא קונים בסופר. הכל מההורים.
אני רואה בתקשורת חדשות לבקרים כתבה על איך אנחנו דור אבוד. על זה שאנחנו מבזבזים יותר ממה שאנחנו בכלל יכולים לחלום עליו ולכן אנחנו נסתמך על ההורים עד יומם האחרון.
ואני פוחד. אני לא באמת קרוב למינוס. או לאפס. אבל זה רק בגלל שאני מעדיף לחסוך.
מצד אחד אני חושב שאני חי טוב. אני טס. מבלה. אוכל.
אבל מצד שני אני שומע ביקורת מכל הסביבה על זה שאני קמצן, סגפן. שהם לא מבינים איך אני חי ככה. ואני לפעמים עוצר וחושב- אולי הם מגזימים אבל אני צריך להתייחס למה שמעירים לי. מה גם שבאמת אני משתתק כשאני צריך לקנות משהו חדש. מתחיל עבודת מחקר ובדיקות מפה ועד סין רק שלא יעבדו עלי ורק שלא אוציא יותר ממה שצריך.
אני לא יודע אם זו רק חרדה. או גם תחושה של חוסר אמון בהרבה אנשים. הרבה חברים שניתלו אותי מבחינת לימודים ועזרה. אבל לא היו חברים להזמין אותי להיות חלק מהיצאות שלהם. דחיה חברתית.
יש הרבה גורמים. יותר ממה שניתן לכתוב בפוסט אחד.
אבל בגדול- יש לי חרדה מכסף. ממחסור בכסף. מזה שאוציא יותר ממה שאני צריך. שאצרוך כמו כל בני הדור שלי- סתם כי אפשר. ושינצלו אותי מוכרים וידפקו אותי במחיר.
אשמח לשמוע מכם התייחסות או אפילו איך אוכל לשפר קצת את רמת החיים שלי ולא להיות משותק מהחלטות כספיות.
כאמור אני מטופל אצל פסיכולוג. אבל לא תמיד יש לי זמן לדבר איתו רק על זה. וגם תמיד טוב וכיף לשמוע חו״ד נוספות
אני לא בטוח שיש טקסיות של ocd, אבל בהחלט יש חרדה, שיתוק.
אני מוציא כסף. אני חי. מטייל. אוכל. שוכר דירה.
אבל רב ההחלטות שאני מקבל הן על בסיס כמה זה יעלה לי.
אני מחפש תמיד פתרון אופטימלי ביחס בין כסף-תמורה.
הזוגיות האחרונה שהייתה לי אפילו התפרקה בגלל זה (אחת הסיבות).
לכל דבר חפשתי קופונים ומבצעים. קונה רק בסוף עונה. מחפש יעד לחול לפי מחיר הכרטיס. שוכר דירה בת״א אבל עם שותפים בלי סלון.
אני הולך לטיפול פסיכלוגי. מנסה לעבוד על זה. חשבתי שזה עבר לי.
אבל השבוע שוב הייתי צריך לקנות משהו וקבלתי שיתוק מלחשוב ולחשב כמה אני מקבל בתמורה לכסף שלי והאם זה הפתרון הכי טוב (מדובר בארוחת צהרים במסעדה, לא בקנית דירה).
אני כועס ומלקה את עצמי על כל 100 שח שהולכים כי לא חקרתי מספיק לעומק. ולפעמים גם על שקלים בודדים אני מתייסר.
הכל התחיל מהבית. ההורים תמיד חיו במינוס. אבל בדיסונד קשה בזבזו כאילו אין מחר. אמרו לנו שאין ואנחנו במינוס נוראי שאין כבר פאשרות להגדיל, אבל נסעו אתנו לחול וקנו לנו 4 גיים בוי.
אני בתור בן בכור כנראה לקחתי את זה קשה מכל האחים שלי. תמיד חששתי שהאיומים של אמא ששוטר יבוא ויקח את כל הציוד שלנו יהיו נכונים.
הפחדים עוד גברו שהבנתי שההורים שלי ממשיכים להתנהג בצורה כלכלית לוקה. אין כסף, אבל הולכים למסעדה כל סופש שני. אין כסף אבל טסים לחול כמה פעמים בשנה. אין כסף אבל מנסים לארגן מלון לכל המשפחה באילת (ומבקשים ממני תמיכה כלכלית).
הם המשיכו שהבנתי שכל האחים שלי מתנהלים באותו אופן. מרוויחים מעט. מוציאים הרבה. לוקחים מההורים הכל. פירות ירקות. כלים. לא קונים בסופר. הכל מההורים.
אני רואה בתקשורת חדשות לבקרים כתבה על איך אנחנו דור אבוד. על זה שאנחנו מבזבזים יותר ממה שאנחנו בכלל יכולים לחלום עליו ולכן אנחנו נסתמך על ההורים עד יומם האחרון.
ואני פוחד. אני לא באמת קרוב למינוס. או לאפס. אבל זה רק בגלל שאני מעדיף לחסוך.
מצד אחד אני חושב שאני חי טוב. אני טס. מבלה. אוכל.
אבל מצד שני אני שומע ביקורת מכל הסביבה על זה שאני קמצן, סגפן. שהם לא מבינים איך אני חי ככה. ואני לפעמים עוצר וחושב- אולי הם מגזימים אבל אני צריך להתייחס למה שמעירים לי. מה גם שבאמת אני משתתק כשאני צריך לקנות משהו חדש. מתחיל עבודת מחקר ובדיקות מפה ועד סין רק שלא יעבדו עלי ורק שלא אוציא יותר ממה שצריך.
אני לא יודע אם זו רק חרדה. או גם תחושה של חוסר אמון בהרבה אנשים. הרבה חברים שניתלו אותי מבחינת לימודים ועזרה. אבל לא היו חברים להזמין אותי להיות חלק מהיצאות שלהם. דחיה חברתית.
יש הרבה גורמים. יותר ממה שניתן לכתוב בפוסט אחד.
אבל בגדול- יש לי חרדה מכסף. ממחסור בכסף. מזה שאוציא יותר ממה שאני צריך. שאצרוך כמו כל בני הדור שלי- סתם כי אפשר. ושינצלו אותי מוכרים וידפקו אותי במחיר.
אשמח לשמוע מכם התייחסות או אפילו איך אוכל לשפר קצת את רמת החיים שלי ולא להיות משותק מהחלטות כספיות.
כאמור אני מטופל אצל פסיכולוג. אבל לא תמיד יש לי זמן לדבר איתו רק על זה. וגם תמיד טוב וכיף לשמוע חו״ד נוספות