המסע לגן מאיר
הפעם הגעתי למפגש. תכננתי להגיע. אני חושבת שכל השבועיים האחרונים גרמו לי להגיע להחלטה לבוא. מאז שדיברתי עם הידיד מהעבודה... ומאז שהחבר שלי אמר שזה בסדר שסיפרתי לו...הוא גם פתאום אמר שזה בסדר שאלך למפגשים...מוזר איך אני צריכה את האישור של הסביבה כדי לעשות משהו שאני באמת רוצה. אבל זה מה שהייתי צריכה.
התלהבתי מהרעיון לבוא לשם, אבל היה מאתגר להגיע. לא ידעתי איך להגיע מהעבודה לשם... הסתבכתי עם האוטובוסים...ואז הייתי צריכה לשאול א\נשים ברחוב איך להגיע לגן מאיר... אז שאלו אם יש מפגש של קהילה כלשהי או עמותה... והרגשתי נבוכה מזה. התחמקתי מתשובה כנה. חברה שאלה אותי בווצאפ אם אני יכולה להיפגש איתה בתל אביב...אז כתבתי שאני בדרך הבייתה...שכנעתי את עצמי שאני לא משקרת...הבית שלי הוא במקום שהלב שלי נמצא, ומהבוקר הלב שלי במפגש הזה. ואולי עוד לפני כן...
ואז הגעתי מאוד בטוחה בעצמי...לחדר אחד, נכנסתי כאילו זה הבית שלי... לא דפקתי בדלת...אבל היססתי כי אולי טעיתי במקום. לא טעיתי. היה מופלא לראות איך כל מה שחשבתי לפני המפגש התחבר. לדבר על אמיניות כאילו זה לא סוד זה ממש משחרר. לא חשבתי שארגיש כך. חשבתי על התוכן אבל לא על הרגשות...
הקשבתי שם לשיתופים של אחרות\ים, שיתפתי בעצמי... ראיתי שלכל אחד יש סיפור אישי משלו...ואיכשהו יש נקודות דמיון שמאפשרות להתחבר ולשתף... תהיתי אם אולי שיתפתי יותר מדי... אבל אני תמיד תוהה... מנסה לא לתפוס יותר מדי מרחב ולא להשתלט... כי יש לי תמיד מה להגיד...אבל אני יודעת שלכולן\ם יש.
חשבתי גם על עניין הגיל...אמרתי לעצמי שלא אגיד אותו...אבל במפגש מסיבה כלשהי, נראה לי שכן ציינתי (אני פשוט שונאת כשאומרים לי שאני נראית צעירה ואז מקטינים אותי בגלל זה...גם בגלל הנטייה, אבל גם בכל מני דברים נוספים)
ד.א... הכינוי שבאמת רציתי כאן הוא קשת בענן ולא קשת 56...אבל תפוז לא אפשר לי...ולמספר 56 אין משמעות אמתית בשבילי. כלומר... עכשיו יש כי זה חלק מהכינוי אבל לא חשבתי יותר מדי על מספר לפני שהצטרפתי לפורום.
נראה לי שחפרתי. אבל זה רק משום שהרגשתי צורך לתעד אולי באוםן חלקי...את החוויה שלי... כי דברים שגורמים לי להרגיש כך; אני ממהרת לשמור באוסף הזכרונות.
הפעם הגעתי למפגש. תכננתי להגיע. אני חושבת שכל השבועיים האחרונים גרמו לי להגיע להחלטה לבוא. מאז שדיברתי עם הידיד מהעבודה... ומאז שהחבר שלי אמר שזה בסדר שסיפרתי לו...הוא גם פתאום אמר שזה בסדר שאלך למפגשים...מוזר איך אני צריכה את האישור של הסביבה כדי לעשות משהו שאני באמת רוצה. אבל זה מה שהייתי צריכה.
התלהבתי מהרעיון לבוא לשם, אבל היה מאתגר להגיע. לא ידעתי איך להגיע מהעבודה לשם... הסתבכתי עם האוטובוסים...ואז הייתי צריכה לשאול א\נשים ברחוב איך להגיע לגן מאיר... אז שאלו אם יש מפגש של קהילה כלשהי או עמותה... והרגשתי נבוכה מזה. התחמקתי מתשובה כנה. חברה שאלה אותי בווצאפ אם אני יכולה להיפגש איתה בתל אביב...אז כתבתי שאני בדרך הבייתה...שכנעתי את עצמי שאני לא משקרת...הבית שלי הוא במקום שהלב שלי נמצא, ומהבוקר הלב שלי במפגש הזה. ואולי עוד לפני כן...
ואז הגעתי מאוד בטוחה בעצמי...לחדר אחד, נכנסתי כאילו זה הבית שלי... לא דפקתי בדלת...אבל היססתי כי אולי טעיתי במקום. לא טעיתי. היה מופלא לראות איך כל מה שחשבתי לפני המפגש התחבר. לדבר על אמיניות כאילו זה לא סוד זה ממש משחרר. לא חשבתי שארגיש כך. חשבתי על התוכן אבל לא על הרגשות...
הקשבתי שם לשיתופים של אחרות\ים, שיתפתי בעצמי... ראיתי שלכל אחד יש סיפור אישי משלו...ואיכשהו יש נקודות דמיון שמאפשרות להתחבר ולשתף... תהיתי אם אולי שיתפתי יותר מדי... אבל אני תמיד תוהה... מנסה לא לתפוס יותר מדי מרחב ולא להשתלט... כי יש לי תמיד מה להגיד...אבל אני יודעת שלכולן\ם יש.
חשבתי גם על עניין הגיל...אמרתי לעצמי שלא אגיד אותו...אבל במפגש מסיבה כלשהי, נראה לי שכן ציינתי (אני פשוט שונאת כשאומרים לי שאני נראית צעירה ואז מקטינים אותי בגלל זה...גם בגלל הנטייה, אבל גם בכל מני דברים נוספים)
ד.א... הכינוי שבאמת רציתי כאן הוא קשת בענן ולא קשת 56...אבל תפוז לא אפשר לי...ולמספר 56 אין משמעות אמתית בשבילי. כלומר... עכשיו יש כי זה חלק מהכינוי אבל לא חשבתי יותר מדי על מספר לפני שהצטרפתי לפורום.
נראה לי שחפרתי. אבל זה רק משום שהרגשתי צורך לתעד אולי באוםן חלקי...את החוויה שלי... כי דברים שגורמים לי להרגיש כך; אני ממהרת לשמור באוסף הזכרונות.
