שאלה אישית

[משתתפת]

../images/Emo95.gifשאלה אישית../images/Emo35.gif ../images/Emo35.gif ../images/Emo35.gif

איך יודעים שזה הזמן להפסיק להיות זוג ולהפוך להורים ? אמא שלי אומרת שכשזה מגיע - אז פשוט יודעים, אבל נראה לי שבקצב הזה אני אגיע לגיל הפנסיה בלי להיות בטוחה... אז איך זה היה אצלכם?

 

[רותי ע]

לא יודעים... מרגישים...

איך את מרגישה כשאת רואה תינוק קטן? בא לך לקחת אותו אלייך ולחבק חזק? או שאת שמחה שמישהו אחר מחליף לו חיתול? איך את מרגישה אחרי ביקור אצל משפחות עם ילדים ותינוקות? שהבית שלכם פתאום שקט מדי או איזה כיף שאצלכם יש קצת שקט מהבלגן? כשאת רואה סרט עם הריון ולידה זה צובט לך בלב, אולי אפילו דמעות בעיניים? או שאת חושבת שחבל שלא הלכתם לסרט האקשן במקום? האם את לפעמים מסתכלת על בן הזוג ומדמיינת איך הוא יהיה בתור אבא? קרה לך שהתחלת פתאום לחשוב על שמות ולנסות להתאים אותם לשם המשפחה? ורק אחרי שיש תחושת בטן חזקה מתחילים לחשוב על הצדדים המעשיים של העניין...

 

[משתתפת]

קודם כל תודה על התגובה...

כתבת מאוד יפה. וכנראה שהצדק איתך. אני תמיד נורא שמחה בשביל האחרים שיש להם ילדים, אבל אני מרגישה שאם יהיו לי משלי זה פשוט יגמור לי את החיים - כי אז לא אוכל כבר לעשות דברים בשביל עצמי...לפחות, אצטרך לשים את הילד במקום הראשון וזה בטח ימנע ממני דברים. זה כאילו לוותר על יותר מדי...

 

[Kalla]

אם את מרגישה ככה אולי לא כדאי שתלדי

זה נכון שרוב ההורים משנים את גישתם אחרי לידת הילדים גם אם לא תכננו אותם ולא רצו בהם קודם, והאהבה באה עם הילד. אך מצד שני, טוב לך ככה? את מרגישה שנכון להיום את לא מוכנה? אז למה בכוח? לא כולם רוצים או צריכים להיות הורים, אם בשלב מסוים בחייהם ואם בכלל. יש לך שליטה על חייך אז תבדקי עם עצמך מה את באמת רוצה (בלי קשר ללחץ מצד המשפחה) ותפעלי בהתאם. ילדים זה לא משהו שחייבים להביא, בטח לא כדי לרצות גורמים חיצוניים.

 

[סיגל של שגיא]

קאלה צודקת. ילדים זה צורך אישי ולא

חברתי. אסור להביא ילד לעולם בגלל ש"ההורים/הסבתות/הדודים/החברים לוחצים". לא חייבים להיות הורים. אם את מרגישה שילד יפריע לך עכשיו - אז את לא מוכנה, וזה על הכיפאק.

 

[תפוז סיני]

הסתייגות

גם אנחנו הבאנו ילד לעולם רק אחרי שנות נישואין ארוכות שבהן חשבנו שהחיים שלנו יפים ומלאים, וילד אולי "יפריע". לבסוף הגיע הרגע, ברור ומזוכך, שבו ידענו שאנחנו רוצים תינוק. כמו הורים טריים רבים, גם אנחנו תוהים עכשיו איך יכולנו לחיות פעם בלעדיו. זה גורם לי לחשוב שבקלות יכולנו להמשיך במהלך חיינו המהנים, הקלילים וחסרי המחוייבות עוד שנים רבות ואולי מפספסים לגמרי את חוויית ההורות. המחשבה על כך ממש מצמררת אותי. יש לי שתי חברות בתחילת שנות ה-40 לחייהן שטרם מצאו בני זוג, ומתחשק לי להגיד להן (לצעוק להן!) שלא יפספסו את האושר הזה. בינתיים אני מתאפקת לא להיכנס להן לשחלות..

 

[משתתפת]

היית מאמינה ששימחת אותי?

 

[סיגל של שגיא]

ולדעתי האישית בלבד-יש מקום להמשיך

ולהתאפק.

 

[משתתפת]

תודה.../images/Emo8.gif

 

[משתתפת]

../images/Emo13.gif עשית לי טוב על הלב

טוב לשמוע שבמבט לאחור את חושבת שאחד לא סותר את השני ( הורות וחיים כייפיים). אני מקווה שגם אני ארגיש שהגיע הזמן... ושזה יקרה לפני שבן זוגי יפרוש מהעסק מרוב יאוש. ( הוא רוצה ילד, לא עכשיו - אבל בשנים הקרובות).

 

[סיגל של שגיא]

את מרגישה שעזרנו לך?

 

[משתתפת]

שיפרתם את ההרגשה - בטוח

אבל עדיין ההחלטה היא שלי ולא של אף אחד אחר זה הקושי העיקרי וטוב לדעת שלא רק אני דפוקה שלא שואפת לזה מאז שבאה לעולם..

 

[שחר של עמית]

לא לפספס!

כרווקה שמימשה את האמהות בלי בנזוג ולפני גיל 40 - ממש תצעקי להן, ולו רק בגלל השעון הביולוגי המתקתק, שממש לא לטובתנו בגיל הזה!

 

[שחר של טללים]

לא נראה לי שזו הסיטואציה כאן!

לא התרשמתי ממישהי עם התנגדות פתולוגית להביא ילד לעולם...אלא לצעירה שמתלבטת בצורה טבעית לגמרי מתי ולא אם לעשות זאת. בלי קשר לריצוי הסביבתי- הרבה אנשים מחפשים את "הרגע הנכון" ולכאורה אף פעם לא ממש הרגע המתאים להריון...אלא רק כשהוא מגיע באמת!

 

[שחר של טללים]

משתתפת יקרה,

זה נכון- גם אני באיזשהו מקום חשבתי ככה. גם מאוד לגיטימי לחשוש מזה. אבל ישנם אנשים שלפני כל שינוי מהותי בשגרה חוששים שזה "יגמור להם ת´חיים"... ילדים זה באמת שינוי מרענן בחיים, זה אכן נותן תפנית וזה בלתי הפיך! אבל אין לך מושג כמה שהעניינים מסתדרים יפה. קודם כל- ברגע שתהיו בהריון- יהיה לכם עוד איזה 9 חודשי הסתגלות, שבהם אתם עוברים תהליך מאוד מסודר של התרגלות לרעיון והיופי בהריון זה שבמהלכו את מאוד רוצה כבר ללדת

אח"כ, כשנולד/ת תינוק/ת מקסים/ה- אכן ישנה תקופה מרוכזת שכל הגוף והנפש מתרכזת רק בו/ בה וזה הופך להיות ממש בסדר שהחיים שלך מוכתבים ע"י היצור הקטן והחמוד הזה. כשהוא מתחיל לגדול- הכל משתחרר ומתחיל לחזור לפרופורציות. אתם תוכלו גם להעזר בבני משפחה או מטפלות / עוזרות/ אופר/ בייביסיטר וכל מי שיסייע בידכם למצוא לעצמכם את הזמן לעצמכם. יש לי ילדה בת 11 ותינוק בן 7 חודשים- כך שאני עוברת את זה עכשיו פעם שניה אחרי שאם הגדולה כבר השתחררתי לגמרי. תאמיני לי שאת השני עשיתי בכזה כיף וזה הסימן הכי טוב שזה תהליך אפשרי וחיובי. אני ממש מבינה אותך ויכולה להרגיע אותך- החיים ממשיכים ונפלאים!

 

[שחר של טללים]

איחס- איזה שגיאות

ושפה עילגת...זו השעה והחוסר ריכוז. אני הולכת לישון!

 

[אמיר.]

ילדים זה לא ויתור.

הכל תלוי בסדר העדיפויות. מה יותר חשוב. המחשבה שילדים ´גומרים את החיים´ ממש מקוממת. מה הם ה´חיים´ הללו ? הילדים - הם החיים !!!

 

[שחר של טללים]

אמיר- מה שאתה אומר זה יותר ברמת ההצ

הרה...כולנו יודעים שילדים זה כן ויתור מסויים- אמנם ויתור שאנחנו לוקחים על עצמינו באהבה וברצון, אבל ללא ספק בא לך על חשבון דברים אחרים ושם את הילדים לפניך! גם אם הם המטרה לשמה אתה חי. אז זה הכל עניין של מינוח. הכוונה ב"לגמור את החיים" יותר במובן של חופש אישי ומרחב פעולה גמיש עם עצמך ובן/ בת זוגך. אין מה להתקומם מול מישהי שמתלבטת בקול רם ומשתפת אותנו במצוקה אמיתית וטבעית כל כך לשלב בו היא נמצאת בחייה.

 

[אמיר.]

ברמת ההרגשה...

כל החיים אנחנו עובדים בסדר עדיפויות. השאלה היא איך אנחנו חשים כלפי ההחלטות שלנו. אם אנחנו שלמים איתן - מה הבעיה ??? אם אדם חי בתחושת החמצה, זה לא טוב. כל מה שטענתי הוא שאני לא חי ככה (כלומר, אם החמצתי משהו זה יותר ילדים, אבל אני לא מתלונן חלילה !!!!!)

 

[משתתפת]

למה להתקומם?

אני לא חושבת שילדים הם החיים. חלק חשוב - בהחלט. אבל בטוח שלא הכל. ואני לא מבינה למה זה מעצבן מישהו.