מזדהה מאוד מאוד
ובקושי מתאפקת לא לבכות בעבודה. אצלינו לא היה בכי אחרי ה"אקט" (שבו כן היה בכי, כי זה היה בלי הרדמה, סיפור ארוך... זה לא היה בארץ ואין שם מוהלים מנתחים מנוסים, אלא כאלה שעושים זאת כמו ניתוח בחדר ניתוח שקושרים את התינוק המון זמן אז ממילא הוא צורח...), אבל גם אני מרגישה היום שזאת היתה טעות, שהייתי צריכה להיות יותר אסרטיבית ולשכנע את בן הזוג שלי שזו שגיאה. בטוח שפעם הבאה אם נעשה (וכן, עכשיו יש גם את הבעיה ששני אחים יהי שונים) זה יהיה עם מנתח, כי כנראה נהיה בארץ וגם אם לא, הפעם לא אפחד לחכות ולעשות את זה בגיל יותר מבוגר טיפה. אגב, בזמנו לא חיכינו בעצת ד"ר גונן שאמא שלי התקשרה להתייעץ איתו. בקיצור, להיות הורים זה קשה. אנחנו כל הזמן מקבלים בשבילם החלטות, לעתים הרות גורל, וקשה לעשות תמיד את הדבר הנכון, בעיקר כשאנחנו לא מחליטים לבד. אני בטוחה שעם הזמן ההרגשה הרעה תקהה מעט והמון חוויות טובות יעזרו לך להרגיש אמא טובה, כפי ששומעים (או קוראים) שאת באמת. ולסיום, מזל טוב אם לא אמרתי קודם, להולדת מור.