../images/Emo41.gif חמש אבנים קטנות
אבן אחרונה שוב השתנתי דם. סמינר שנתי אחד, מאות משתתפים, עשרות מדריכים בכירים, חמישה צלמים ומורה אחד שמתכווץ בתא שירותים שהאויר בו עומד ומחניק. למה זה קורה לי? כבר זמן מה שאיני אותו דבר. אני מזדקן, אני יודע. אני מרגיש את זה בעצמות, כמו כלב זקן שקר לו מדי בחורף. השיער שלי מדובלל, התנועות כבדות, מהראי ניבט אלי זקן מקומט ויגע. דפיקה חרישית בדלת. מאסטר, הוא שואל, אתה בסדר? בסדר, קיבינימט. הדבר האחרון שבא לי עכשיו הוא עוד תלמיד חרישי ויעיל שיתהה אם אני בסדר. לא! אני לא בסדר! אני גופה מדדה, אני צל חיוור של מי שהייתי פעם! אני דמות מעוותת של כל מה שניסיתי אי פעם לעשות, תוצר ריקני של שנים של מחשבה, וכולן לחינם. זה ברור, הרי, שנכשלתי. הנה אני יושב פה, בתוך התא הזה, ומצידה השני של דלת העץ הדקה הזו עומדים מאות אנשים שבשבילם אני לא בן אדם... בשבילם אני סמל, איקונין קדוש של הדת-מבלי-דעת שהם אימצו לעצמם, מתווכת על ידי דורות של מדריכים מלאים בעצמם, מבטיחים מעשי קסמים ונפלאות. מאסטר! כמה מרחק, כמה שנים עומדות ביני לבין הכינוי הזה. איזה פער מצוי בין הנער שהחל את אימוניו בתום ואמונה – במשהו, במה בעצם? לבין הגוף הקמל הזה, שארית הפליטה. מאסטר הם קוראים לי. מאסטר, מוקע לנצח מקהלם, לעד עומד מוקף באור חיוור של מלאכים בשר ודם, רחוק מכל קשר אנושי. להכות אני יודע, או עוד ידעתי פעם; להפיל, להגן, לשבור ולחנוק. אבל מי ימצא לי מפלט מאחיזת הברזל של הפתאים? איזה מן תרגיל משחרר מחיבוק המחץ של פולחן האישיות? שישים שנים של אימונים ואני לבד, כל כך לבד, אין לי עוד למי לומר אפילו שזקנתי. צח, זה ההוא אותו השבעתי פעם לעשות הכל ולא לקרוא לי בתארים, זה שאת הקבוצה הראשונה שלו עזרתי להקים במו ידי, שינה את שמו ועכשיו, מואר יותר מקדוש שהוטבל, הוא נושא אותי על כפיים כמו עגל זהב לעקידה. מי יגיד לו לא לשלוח יד אלי? אני כבר לא נער, ואין לי שום אייל שיחליף אותי. כמו קורבן תמיד אני עתיד להשאר ככה, פסל חי, מופת לשנים של עשייה מטופשת, ריקנית, ללא תוחלת, כל זה אם לכאן אני מגיע. כל זה אם את כל מה שהבנתי, או שחשבתי שהבנתי, לא הצלחתי ליישם בזמן. מאסטר הם קוראים לי. כישלון ובדיחה. מביאים אותי חנוט בחליפת האימונים, אני יושב ומחייך למצלמה, מביט בעניין קצר רואי לכיוון הכללי בו עומד המדריך ומהנהן בראשי. אחר כך יכריזו בקול שפה ופה הייתי ומה חשבתי, לגיונות של מתורגמנים לדעתי שלעולם איני מביע אותה ביותר מרמז, שהרי אני מאסטר, ומתורגמנים יש לי למכביר, בראשם צח, הנבל, הבוגד הזה. ... שוב נרדמתי. נראה לי שיש איזו תכונה בחוץ. לא, אני לא רוצה לצאת. אני חושב שאני חולם. כן... שוב אני צעיר, שוב אני זז, שוב הדם זורם בעורקים, שוב יש לי שם פרטי ופנים ואפשר להתגלגל ולסובב ולבעוט ולדבר סתם, שעות, על מה זה ומה ההוא ולמה בעצם התכוונו פעם, מה רצינו באמת, לא הלכו כל אלו שעזבו ומאיפה באו כל אלו שבאו, מי אנחנו ומי המורה ומי התלמיד, מכות על חוף הים, אימונים בדשא, יום ולילה וקיץ וחורף, לאט לאט נערמות האבנים ונבנה המזבח, למה דווקא אותי שמו עליו, למה דווקא אותי?? למה?? ... מאסטר? ... כן, אני בא. * טוב, אז אין באמת פואנטה. אפשר לשמוע את השיר "אבנים" באתר הזה.
אבן אחרונה שוב השתנתי דם. סמינר שנתי אחד, מאות משתתפים, עשרות מדריכים בכירים, חמישה צלמים ומורה אחד שמתכווץ בתא שירותים שהאויר בו עומד ומחניק. למה זה קורה לי? כבר זמן מה שאיני אותו דבר. אני מזדקן, אני יודע. אני מרגיש את זה בעצמות, כמו כלב זקן שקר לו מדי בחורף. השיער שלי מדובלל, התנועות כבדות, מהראי ניבט אלי זקן מקומט ויגע. דפיקה חרישית בדלת. מאסטר, הוא שואל, אתה בסדר? בסדר, קיבינימט. הדבר האחרון שבא לי עכשיו הוא עוד תלמיד חרישי ויעיל שיתהה אם אני בסדר. לא! אני לא בסדר! אני גופה מדדה, אני צל חיוור של מי שהייתי פעם! אני דמות מעוותת של כל מה שניסיתי אי פעם לעשות, תוצר ריקני של שנים של מחשבה, וכולן לחינם. זה ברור, הרי, שנכשלתי. הנה אני יושב פה, בתוך התא הזה, ומצידה השני של דלת העץ הדקה הזו עומדים מאות אנשים שבשבילם אני לא בן אדם... בשבילם אני סמל, איקונין קדוש של הדת-מבלי-דעת שהם אימצו לעצמם, מתווכת על ידי דורות של מדריכים מלאים בעצמם, מבטיחים מעשי קסמים ונפלאות. מאסטר! כמה מרחק, כמה שנים עומדות ביני לבין הכינוי הזה. איזה פער מצוי בין הנער שהחל את אימוניו בתום ואמונה – במשהו, במה בעצם? לבין הגוף הקמל הזה, שארית הפליטה. מאסטר הם קוראים לי. מאסטר, מוקע לנצח מקהלם, לעד עומד מוקף באור חיוור של מלאכים בשר ודם, רחוק מכל קשר אנושי. להכות אני יודע, או עוד ידעתי פעם; להפיל, להגן, לשבור ולחנוק. אבל מי ימצא לי מפלט מאחיזת הברזל של הפתאים? איזה מן תרגיל משחרר מחיבוק המחץ של פולחן האישיות? שישים שנים של אימונים ואני לבד, כל כך לבד, אין לי עוד למי לומר אפילו שזקנתי. צח, זה ההוא אותו השבעתי פעם לעשות הכל ולא לקרוא לי בתארים, זה שאת הקבוצה הראשונה שלו עזרתי להקים במו ידי, שינה את שמו ועכשיו, מואר יותר מקדוש שהוטבל, הוא נושא אותי על כפיים כמו עגל זהב לעקידה. מי יגיד לו לא לשלוח יד אלי? אני כבר לא נער, ואין לי שום אייל שיחליף אותי. כמו קורבן תמיד אני עתיד להשאר ככה, פסל חי, מופת לשנים של עשייה מטופשת, ריקנית, ללא תוחלת, כל זה אם לכאן אני מגיע. כל זה אם את כל מה שהבנתי, או שחשבתי שהבנתי, לא הצלחתי ליישם בזמן. מאסטר הם קוראים לי. כישלון ובדיחה. מביאים אותי חנוט בחליפת האימונים, אני יושב ומחייך למצלמה, מביט בעניין קצר רואי לכיוון הכללי בו עומד המדריך ומהנהן בראשי. אחר כך יכריזו בקול שפה ופה הייתי ומה חשבתי, לגיונות של מתורגמנים לדעתי שלעולם איני מביע אותה ביותר מרמז, שהרי אני מאסטר, ומתורגמנים יש לי למכביר, בראשם צח, הנבל, הבוגד הזה. ... שוב נרדמתי. נראה לי שיש איזו תכונה בחוץ. לא, אני לא רוצה לצאת. אני חושב שאני חולם. כן... שוב אני צעיר, שוב אני זז, שוב הדם זורם בעורקים, שוב יש לי שם פרטי ופנים ואפשר להתגלגל ולסובב ולבעוט ולדבר סתם, שעות, על מה זה ומה ההוא ולמה בעצם התכוונו פעם, מה רצינו באמת, לא הלכו כל אלו שעזבו ומאיפה באו כל אלו שבאו, מי אנחנו ומי המורה ומי התלמיד, מכות על חוף הים, אימונים בדשא, יום ולילה וקיץ וחורף, לאט לאט נערמות האבנים ונבנה המזבח, למה דווקא אותי שמו עליו, למה דווקא אותי?? למה?? ... מאסטר? ... כן, אני בא. * טוב, אז אין באמת פואנטה. אפשר לשמוע את השיר "אבנים" באתר הזה.
