חמש אבנים קטנות
נשבע לכם, בסוף יש פואנטה. אבן שניה: המתקדם כמה צעקות היו היום באימון. אבי עזב את הקבוצה. מילא תגידו עזב, כלומר לא בא סדיר כמה חודשים, גימגם, ואז נעלם כמו שעושים אנשים שלא מצליחים לעמוד באימונים שלנו. כשאני אומר עזב זה אומר עזב בדם, אש ותימרות עשן, בצעקות ומריבות ומה לא. גועל נפש היה לראות את זה. האמת שזה נראה כמו סתם עוד אימון רגיל. נכון, כבר הרבה זמן יכולנו לראות שאבי קצת מתוסכל, מתאמן על אש קטנה, מדבר יותר מאשר באמת משקיע. לא נעים לי להגיד את זה על מישהו שיותר ותיק ממני, אבל אני לא אוהב לראות שאנשים לא משקיעים. הוא כאילו התרגל לטוב בגלל שכשהוא התחיל להתאמן, המורה נתן לו הרבה תשומת לב בגלל שהוא באמת היה מוכשר (ככה מספרים לי, אני לא הייתי אז בסביבה) והוא פשוט היה חי במועדון. היו קוראים לו "השד" בגלל שהוא היה כל כך מהיר. לא יודע מה קרה, אבל לפני כמה זמן הוא פשוט התחיל לזרוק, להתאמן עם אנשים ממקומות אחרים, לעשות שטויות. כשהיינו מדברים על זה המורה היה תמיד מאוד רגוע אבל שמעתי אותו פעם אומר למישהו "אבי צריך לבוא יותר לעבוד איתי, נראה לי שהוא קצת איבד את זה". אולי זה מה שהיה. איך המורה תמיד אומר? או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. תכלס, תמיד הרגשתי שלאבי אין את זה עד הסוף. אני הייתי בא ומתאמן כמה שעות רצוף, עושה כל מה שהמורה היה אומר, והוא תמיד היה מחפש לעשות משהו שונה, לכפות את ההבנה שלו על העניינים. כאילו רבאק, תזרום עם השיעור, תלך עם הטכניקה, תרגיש! העניין הוא שהוא גם מאוד יהיר, וזו בעיה קשה אצלו. קשה לדבר איתו. גם כל הקטע של הטלת הדופי שלו במורה, איך הוא מבקר את השיעורים, הכל ביציאות כאלה כאילו הוא מבין יותר מכולם. אפשר לחשוב. מה שחסר לו זה צניעות, יותר מהכל. הנה אני – שלוש שנים הייתי בצבא, וכל הזמן הזה לא הפסקתי להתאמן, כי אני מאמין באמנות, ובעצמי, ובמורה שלי. זה הכל. כשחזרתי ידעתי שמה שאני עושה עכשיו זה מקדיש את הזמן שלי בשביל להתאמן ולחזור להיות הכי טוב שאני יכול. זה בדיוק מה שעשיתי! בלי לעשות רוח ובלי להתלהב. והנה הוא בא ורב בצעקות עם המורה שלי, לפני כולם. חוסר כבוד וחוסר הבנה. אפילו אני, שמתאמן חצי מהזמן שהוא מתאמן, יכול להבין שהוא בנאדם בלי כבוד. שאם הוא פעם הבין משהו אז היום הוא שכח הכל. ככה להטיל ספק במורה? ועוד מול כולם? אין לו אפילו טיפת צניעות? אנשים כאלה מגעילים אותי. אם לא נדע את המקום שלנו, לאן נגיע? בטח לשומקום. בטח לא באמנות הזו.
נשבע לכם, בסוף יש פואנטה. אבן שניה: המתקדם כמה צעקות היו היום באימון. אבי עזב את הקבוצה. מילא תגידו עזב, כלומר לא בא סדיר כמה חודשים, גימגם, ואז נעלם כמו שעושים אנשים שלא מצליחים לעמוד באימונים שלנו. כשאני אומר עזב זה אומר עזב בדם, אש ותימרות עשן, בצעקות ומריבות ומה לא. גועל נפש היה לראות את זה. האמת שזה נראה כמו סתם עוד אימון רגיל. נכון, כבר הרבה זמן יכולנו לראות שאבי קצת מתוסכל, מתאמן על אש קטנה, מדבר יותר מאשר באמת משקיע. לא נעים לי להגיד את זה על מישהו שיותר ותיק ממני, אבל אני לא אוהב לראות שאנשים לא משקיעים. הוא כאילו התרגל לטוב בגלל שכשהוא התחיל להתאמן, המורה נתן לו הרבה תשומת לב בגלל שהוא באמת היה מוכשר (ככה מספרים לי, אני לא הייתי אז בסביבה) והוא פשוט היה חי במועדון. היו קוראים לו "השד" בגלל שהוא היה כל כך מהיר. לא יודע מה קרה, אבל לפני כמה זמן הוא פשוט התחיל לזרוק, להתאמן עם אנשים ממקומות אחרים, לעשות שטויות. כשהיינו מדברים על זה המורה היה תמיד מאוד רגוע אבל שמעתי אותו פעם אומר למישהו "אבי צריך לבוא יותר לעבוד איתי, נראה לי שהוא קצת איבד את זה". אולי זה מה שהיה. איך המורה תמיד אומר? או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. תכלס, תמיד הרגשתי שלאבי אין את זה עד הסוף. אני הייתי בא ומתאמן כמה שעות רצוף, עושה כל מה שהמורה היה אומר, והוא תמיד היה מחפש לעשות משהו שונה, לכפות את ההבנה שלו על העניינים. כאילו רבאק, תזרום עם השיעור, תלך עם הטכניקה, תרגיש! העניין הוא שהוא גם מאוד יהיר, וזו בעיה קשה אצלו. קשה לדבר איתו. גם כל הקטע של הטלת הדופי שלו במורה, איך הוא מבקר את השיעורים, הכל ביציאות כאלה כאילו הוא מבין יותר מכולם. אפשר לחשוב. מה שחסר לו זה צניעות, יותר מהכל. הנה אני – שלוש שנים הייתי בצבא, וכל הזמן הזה לא הפסקתי להתאמן, כי אני מאמין באמנות, ובעצמי, ובמורה שלי. זה הכל. כשחזרתי ידעתי שמה שאני עושה עכשיו זה מקדיש את הזמן שלי בשביל להתאמן ולחזור להיות הכי טוב שאני יכול. זה בדיוק מה שעשיתי! בלי לעשות רוח ובלי להתלהב. והנה הוא בא ורב בצעקות עם המורה שלי, לפני כולם. חוסר כבוד וחוסר הבנה. אפילו אני, שמתאמן חצי מהזמן שהוא מתאמן, יכול להבין שהוא בנאדם בלי כבוד. שאם הוא פעם הבין משהו אז היום הוא שכח הכל. ככה להטיל ספק במורה? ועוד מול כולם? אין לו אפילו טיפת צניעות? אנשים כאלה מגעילים אותי. אם לא נדע את המקום שלנו, לאן נגיע? בטח לשומקום. בטח לא באמנות הזו.
