חמש אבנים קטנות
דיסקלייזמר: אם אתם חושבים שמשהו במה שאתם כותבים מזכיר אתכם, אתם טועים. יש תמיד סיכוי שאולי השתמשתי בשבריר משפט שמישהו אמר לי פעם, אבל אין בשום מקום אנשים אמיתיים. דיסקלייזמר ב': בסוף יהיה סוג של פואנטה. נשבע. אבן ראשונה: להתחיל כבר כמה זמן שאני מתאמן. האמת שהגעתי לזה בטעות – אני חולה על טאי צ'י אבל אוהב גם ללכת מכות, אז חבר שלי סיפר לי על קונג פו. זו אמנות לחימה סינית עתיקה, זה בערך מה שידעתי אז והאמת שגם עכשיו אני לא יודע הרבה, אבל אני לומד. על המורה שמעתי גם כן, ככה, בעקיפין. במשך כמה חודשים חשבתי ללכת אבל לא יצא לי, החיים, אתם יודעים. אבל לא משנה עם מי דיברתי שמעתי על המורה הזה, על מה שהוא יודע, על מה שהוא עשה בחיים, על הסגנונות שהוא למד ועל החיים שלו בסין לפני שהוא הביא את השיטה לארץ. איכשהו זה יצר אצלי ציפייה כזו לקראת משהו שאני לא מכיר. היה לי ברור שזו חוויה מסוג שונה לגמרי. זה לא מה שידעתי כמו מה שלא ידעתי. הכרתי פעם כמה אנשים שהתאמנו אצל המורה הזה וגם אצל מורים אחרים, ותמיד קינאתי בהם. היה להם איזה משהו מעבר, איזה תחביב להשקיע בו, קצת מעבר לעבודה-לימודים-טלוויזיה שיש לי בדרך כלל. באופן כללי חשבתי שיהיה מוצלח להתאמן קצת, להזיז את התחת ואולי גם ללמוד מיומנות חדשה, מה יש. ואז... ואז הגעתי בפעם הראשונה לאימון. אני לא יכול להגיד שהייתי מוקסם מהרגע הראשון אבל הרגשתי, הרגשתי שזה קצת הדבר שמתאים לי מאז ומתמיד וקצת משהו חדש לגמרי. האמת שמעל להכל עומדת הדמות של המורה. עמדנו שם בערך עשרים אנשים, ואיכשהו נראה לי שהוא רואה את כולם. גם אותי הוא ראה. אני בחור צנוע, לא מתבלט סתם, אבל כשהשיעור התחיל אז בנקודה מסויימת הרגשתי איזה משהו... אני לא יודע מה זה היה, כן, אבל בדיוק כמו שאתה מתחשמל פתאום אז היתה לי מין הרגשה כזו שזהו זה, הגעתי לפה וזה המורה שלי וזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי מחובר, בפעם הראשונה הרגשתי מחובר והרגשתי שרואים אותי. זה הכל. זה היה מעבר לסתם "שלום שלום". האמנות הזו מרגישה לי נכונה, בדיוק ככה, אפילו שאני מתאמן רק שלושה שבועות. מהשיעור השלישי כבר התחלתי ללכת ברחוב ולחשוב "בואו, בואו, מי רוצה לנסות אותי?!". ככה זה, האמנות הזו נותנת לך כוח, בגלל זה אני כל כך אוהב את האימונים, ואיך שכולם מסבירים וסבלניים והכל. יש לי עוד הרבה להתאמן בשביל להצליח אבל בסופו של דבר, בסוף באמת, אני יודע שאני אהיה טוב. בדיוק בשבוע שעבר המורה לקח אותי הצידה ושאל אותי אם אני מחונן, בגלל שזכרתי את כל התרגילים מהשיעור הקודם. בחיי! זה נשמע אולי טפשי אבל הייתי גאה, איך אחרי כמה שיעורים הוא כבר קולט אותי ורואה שאני מוכן להשקיע. לא סתם הוא מורה רציני. ברור גם שהמורה מבין הרבה יותר מהטכניקות שהוא מראה לנו בתור מתחילים. אני אומר את זה לא סתם כהשערה אלא בגלל שראיתי פעם אחת את אחד השיעורים של המתקדמים. בעיקרון אסור לנו לראות אותם כי יש שם טכניקות לא לרמה שלנו, אבל יצא לי באיזה שיעור לשבת אחרי שהוא נגמר, וראיתי חלק מהמתקדמים מגיעים ומה שעושים שם, באמת, אני לא בטוח מה זה אבל זה בטוח קטלני. אז בסופו של דבר לומדים בדיוק את מה שחיפשתי, שזה לדעת להילחם בלי כל הקטע הזה של ניפוח גוף בחדר כושר. אני באופן כללי נגד יותר מדי כושר, כי אפשר לעשות משהו בהצלחה הרבה יותר גדולה אם יודעים להרפות את השרירים ברגע הנכון. איזה קטע, אני אפילו מדבר קצת כמו המורה שלי. אני אשקר אם אני אגיד שזה לא גורם לי קצת גאווה. סה"כ זה המורה שלי, והוא פשוט מורה מעולה, והאמנות שלו מעולה.
דיסקלייזמר: אם אתם חושבים שמשהו במה שאתם כותבים מזכיר אתכם, אתם טועים. יש תמיד סיכוי שאולי השתמשתי בשבריר משפט שמישהו אמר לי פעם, אבל אין בשום מקום אנשים אמיתיים. דיסקלייזמר ב': בסוף יהיה סוג של פואנטה. נשבע. אבן ראשונה: להתחיל כבר כמה זמן שאני מתאמן. האמת שהגעתי לזה בטעות – אני חולה על טאי צ'י אבל אוהב גם ללכת מכות, אז חבר שלי סיפר לי על קונג פו. זו אמנות לחימה סינית עתיקה, זה בערך מה שידעתי אז והאמת שגם עכשיו אני לא יודע הרבה, אבל אני לומד. על המורה שמעתי גם כן, ככה, בעקיפין. במשך כמה חודשים חשבתי ללכת אבל לא יצא לי, החיים, אתם יודעים. אבל לא משנה עם מי דיברתי שמעתי על המורה הזה, על מה שהוא יודע, על מה שהוא עשה בחיים, על הסגנונות שהוא למד ועל החיים שלו בסין לפני שהוא הביא את השיטה לארץ. איכשהו זה יצר אצלי ציפייה כזו לקראת משהו שאני לא מכיר. היה לי ברור שזו חוויה מסוג שונה לגמרי. זה לא מה שידעתי כמו מה שלא ידעתי. הכרתי פעם כמה אנשים שהתאמנו אצל המורה הזה וגם אצל מורים אחרים, ותמיד קינאתי בהם. היה להם איזה משהו מעבר, איזה תחביב להשקיע בו, קצת מעבר לעבודה-לימודים-טלוויזיה שיש לי בדרך כלל. באופן כללי חשבתי שיהיה מוצלח להתאמן קצת, להזיז את התחת ואולי גם ללמוד מיומנות חדשה, מה יש. ואז... ואז הגעתי בפעם הראשונה לאימון. אני לא יכול להגיד שהייתי מוקסם מהרגע הראשון אבל הרגשתי, הרגשתי שזה קצת הדבר שמתאים לי מאז ומתמיד וקצת משהו חדש לגמרי. האמת שמעל להכל עומדת הדמות של המורה. עמדנו שם בערך עשרים אנשים, ואיכשהו נראה לי שהוא רואה את כולם. גם אותי הוא ראה. אני בחור צנוע, לא מתבלט סתם, אבל כשהשיעור התחיל אז בנקודה מסויימת הרגשתי איזה משהו... אני לא יודע מה זה היה, כן, אבל בדיוק כמו שאתה מתחשמל פתאום אז היתה לי מין הרגשה כזו שזהו זה, הגעתי לפה וזה המורה שלי וזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי מחובר, בפעם הראשונה הרגשתי מחובר והרגשתי שרואים אותי. זה הכל. זה היה מעבר לסתם "שלום שלום". האמנות הזו מרגישה לי נכונה, בדיוק ככה, אפילו שאני מתאמן רק שלושה שבועות. מהשיעור השלישי כבר התחלתי ללכת ברחוב ולחשוב "בואו, בואו, מי רוצה לנסות אותי?!". ככה זה, האמנות הזו נותנת לך כוח, בגלל זה אני כל כך אוהב את האימונים, ואיך שכולם מסבירים וסבלניים והכל. יש לי עוד הרבה להתאמן בשביל להצליח אבל בסופו של דבר, בסוף באמת, אני יודע שאני אהיה טוב. בדיוק בשבוע שעבר המורה לקח אותי הצידה ושאל אותי אם אני מחונן, בגלל שזכרתי את כל התרגילים מהשיעור הקודם. בחיי! זה נשמע אולי טפשי אבל הייתי גאה, איך אחרי כמה שיעורים הוא כבר קולט אותי ורואה שאני מוכן להשקיע. לא סתם הוא מורה רציני. ברור גם שהמורה מבין הרבה יותר מהטכניקות שהוא מראה לנו בתור מתחילים. אני אומר את זה לא סתם כהשערה אלא בגלל שראיתי פעם אחת את אחד השיעורים של המתקדמים. בעיקרון אסור לנו לראות אותם כי יש שם טכניקות לא לרמה שלנו, אבל יצא לי באיזה שיעור לשבת אחרי שהוא נגמר, וראיתי חלק מהמתקדמים מגיעים ומה שעושים שם, באמת, אני לא בטוח מה זה אבל זה בטוח קטלני. אז בסופו של דבר לומדים בדיוק את מה שחיפשתי, שזה לדעת להילחם בלי כל הקטע הזה של ניפוח גוף בחדר כושר. אני באופן כללי נגד יותר מדי כושר, כי אפשר לעשות משהו בהצלחה הרבה יותר גדולה אם יודעים להרפות את השרירים ברגע הנכון. איזה קטע, אני אפילו מדבר קצת כמו המורה שלי. אני אשקר אם אני אגיד שזה לא גורם לי קצת גאווה. סה"כ זה המורה שלי, והוא פשוט מורה מעולה, והאמנות שלו מעולה.
