לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
1580815,808 עוקבים אודות עסקים

פורום אמנויות לחימה

 

שמותיהם של מנהלי הפורום צבועיםבכחול, ורשומים בחלקו העליון של דף הפורום.
כתובת מקוצרת לפורום: http://forum.tapuz.co.il/martial
ברוכים הבאים!
פורום אומנויות לחימה הוא אחד הפורומים הוותיקים  והמוערכים במערכת "תפוז"
בפורום נצבר  ניסיון של שנים ונועד לאפשר דיון מהנה ומעשיר בכל ההיבטים של אמניות הלחימה ונושאים קשורים
אליהם. אנא קראו את הכללים בתשומת לב ונהגו לפיהם.

מצד שמאל תמצאו תיבת קישורים למאמרים, אלבומים וכלים אחריםלעזרתכם.
כדאי לבקר בקטגוריה עזרה למתחילים שבמאמרים.

 
שלכם
 ההנהלה




 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום אמנויות לחימה

 

שמותיהם של מנהלי הפורום צבועיםבכחול, ורשומים בחלקו העליון של דף הפורום.
כתובת מקוצרת לפורום: http://forum.tapuz.co.il/martial
ברוכים הבאים!
פורום אומנויות לחימה הוא אחד הפורומים הוותיקים  והמוערכים במערכת "תפוז"
בפורום נצבר  ניסיון של שנים ונועד לאפשר דיון מהנה ומעשיר בכל ההיבטים של אמניות הלחימה ונושאים קשורים
אליהם. אנא קראו את הכללים בתשומת לב ונהגו לפיהם.

מצד שמאל תמצאו תיבת קישורים למאמרים, אלבומים וכלים אחריםלעזרתכם.
כדאי לבקר בקטגוריה עזרה למתחילים שבמאמרים.

 
שלכם
 ההנהלה




 

לצפיה ב-' חמש אבנים קטנות'
חמש אבנים קטנות
18/07/2006 | 23:53
29
3
אבן אחרונה

שוב השתנתי דם.
סמינר שנתי אחד, מאות משתתפים, עשרות מדריכים בכירים, חמישה צלמים ומורה אחד שמתכווץ בתא שירותים שהאויר בו עומד ומחניק.
למה זה קורה לי?
כבר זמן מה שאיני אותו דבר. אני מזדקן, אני יודע. אני מרגיש את זה בעצמות, כמו כלב זקן שקר לו מדי בחורף. השיער שלי מדובלל, התנועות כבדות, מהראי ניבט אלי זקן מקומט ויגע.
דפיקה חרישית בדלת. מאסטר, הוא שואל, אתה בסדר?
בסדר, קיבינימט. הדבר האחרון שבא לי עכשיו הוא עוד תלמיד חרישי ויעיל שיתהה אם אני בסדר.
לא! אני לא בסדר! אני גופה מדדה, אני צל חיוור של מי שהייתי פעם! אני דמות מעוותת של כל מה שניסיתי אי פעם לעשות, תוצר ריקני של שנים של מחשבה, וכולן לחינם.
זה ברור, הרי, שנכשלתי.
הנה אני יושב פה, בתוך התא הזה, ומצידה השני של דלת העץ הדקה הזו עומדים מאות אנשים שבשבילם אני לא בן אדם... בשבילם אני סמל, איקונין קדוש של הדת-מבלי-דעת שהם אימצו לעצמם, מתווכת על ידי דורות של מדריכים מלאים בעצמם, מבטיחים מעשי קסמים ונפלאות.
מאסטר!
כמה מרחק, כמה שנים עומדות ביני לבין הכינוי הזה. איזה פער מצוי בין הנער שהחל את אימוניו בתום ואמונה – במשהו, במה בעצם? לבין הגוף הקמל הזה, שארית הפליטה. מאסטר הם קוראים לי. מאסטר, מוקע לנצח מקהלם, לעד עומד מוקף באור חיוור של מלאכים בשר ודם, רחוק מכל קשר אנושי. להכות אני יודע, או עוד ידעתי פעם; להפיל, להגן, לשבור ולחנוק. אבל מי ימצא לי מפלט מאחיזת הברזל של הפתאים? איזה מן תרגיל משחרר מחיבוק המחץ של פולחן האישיות? שישים שנים של אימונים ואני לבד, כל כך לבד, אין לי עוד למי לומר אפילו שזקנתי. צח, זה ההוא אותו השבעתי פעם לעשות הכל ולא לקרוא לי בתארים, זה שאת הקבוצה הראשונה שלו עזרתי להקים במו ידי, שינה את שמו ועכשיו, מואר יותר מקדוש שהוטבל, הוא נושא אותי על כפיים כמו עגל זהב לעקידה. מי יגיד לו לא לשלוח יד אלי? אני כבר לא נער, ואין לי שום אייל שיחליף אותי. כמו קורבן תמיד אני עתיד להשאר ככה, פסל חי, מופת לשנים של עשייה מטופשת, ריקנית, ללא תוחלת, כל זה אם לכאן אני מגיע. כל זה אם את כל מה שהבנתי, או שחשבתי שהבנתי, לא הצלחתי ליישם בזמן. מאסטר הם קוראים לי. כישלון ובדיחה. מביאים אותי חנוט בחליפת האימונים, אני יושב ומחייך למצלמה, מביט בעניין קצר רואי לכיוון הכללי בו עומד המדריך ומהנהן בראשי. אחר כך יכריזו בקול שפה ופה הייתי ומה חשבתי, לגיונות של מתורגמנים לדעתי שלעולם איני מביע אותה ביותר מרמז, שהרי אני מאסטר, ומתורגמנים יש לי למכביר, בראשם צח, הנבל, הבוגד הזה.

...

שוב נרדמתי. נראה לי שיש איזו תכונה בחוץ. לא, אני לא רוצה לצאת. אני חושב שאני חולם. כן... שוב אני צעיר, שוב אני זז, שוב הדם זורם בעורקים, שוב יש לי שם פרטי ופנים ואפשר להתגלגל ולסובב ולבעוט ולדבר סתם, שעות, על מה זה ומה ההוא ולמה בעצם התכוונו פעם, מה רצינו באמת, לא הלכו כל אלו שעזבו ומאיפה באו כל אלו שבאו, מי אנחנו ומי המורה ומי התלמיד, מכות על חוף הים, אימונים בדשא, יום ולילה וקיץ וחורף, לאט לאט נערמות האבנים ונבנה המזבח, למה דווקא אותי שמו עליו, למה דווקא אותי?? למה??

...

מאסטר?

...

כן, אני בא.


* טוב, אז אין באמת פואנטה. אפשר לשמוע את השיר "אבנים" באתר הזה.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'חמש אבנים קטנות'
חמש אבנים קטנות
29/06/2006 | 23:44
20
4
בכל היקר לי, יש פואנטה בסוף.

אבן רביעית: שחורה

סוף סוף צח קיבל את החגורה השחורה שלו.
זה קורה לכל אחד, אני בטוח, הרי אני לא הראשון שזה קורה לו, אבל איזו התרגשות! חגורה שחורה!
התלמיד הראשון שלי עם חגורה שחורה.

אחרי שלא ידעתי מה איתי, אחרי שלא חשבתי שאשאר, אחרי שלא ידעתי מי ומה אני באמנות הזו הגעתי בסוף לנקודת איזון, לשלוות נפש. הם יכולים להמשיך ולקרוא לו "המורה", לסגוד ליכולות שלו, לחשוב שרק מילה קטנה מהפה שלו תפתור להם את כל הסיבוכים הקטנים שלהם. הם יכולים להמשיך ולהקשיב לו כאילו הוא פתר את הבעיות הכי סבוכות שאפשר.

זה לא משנה, בעצם.
מה שמשנה הוא שסוף סוף יש לי תלמיד עם חגורה שחורה. סוף סוף אחד מהם הגיע לרמה מתאימה. ועוד צח, זה שחשבתי שלא יתמיד, זה שהיה תמיד באמצע, זה שהיה "פרווה", דווקא הוא הפתיע אותי.
כנראה ככה אתה בערך מרגיש כשהילד שלך מביא תעודה מוצלחת הביתה. אני מרגיש שיש לי המון מזל.
אני מרגיש שאני בדרך הנכונה; לא בחרתי את זה, לא ביקשתי להיות מורה ולא ביקשתי שיקראו לי בשמות תואר מפוצצים. סה"כ ביקשתי להתאמן בצרוה שאני אוהב להתאמן בה. לי אף אחד לא יקרא "המורה" במין ארשת חשיבות ואני לא אלמד דברים מופרכים, סתם בגלל שכבר עברתי את זה. אני לא אחזור על אותן הטעויות, לעולם לא. גם באופן כללי אני מרגיש בסדר - אני אפילו יכול כבר להתאמן אצל המורה הישן שלי, לקרוא לו המורה בעצמי, אבל כל עוד שנינו יודעים את מקומנו. הוא בשלו ואני בשלי. קצת כבוד הדדי מעולם לא הזיק לאף אחד. נכון, זה לעולם לא יהיה אותו הדבר, אנחנו כבר לא "תלמיד ומורה" כמו שפעם היינו. אני כבר לא הפתי-מאמין שהייתי וכבר לא מצדיק כל מילה שלו. אני חושב שהתבגרתי, ואולי גם הוא התבגר, לפחות כלפי. כלפי התלמידים האחרים הוא עדיין מציג את החזות המכובדת, היודעת כל, המחושבת. הוא עדיין אומר דברים שלא הייתי מעז להגיד, בביטחון מלא, כאילו הם אמת לאמיתה. עדיין יש כאלה שיאמינו לכל מילה שהוא מוציא.

אבל אני?
אני שותק, אני מבין, ואני ממשיך. יש לי עוד דרך ארוכה ללכת, ומי יודע מה יהיה בסוף. מה יודע מה יקרה מחר.

אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'חמש אבנים קטנות'
חמש אבנים קטנות
15/06/2006 | 16:50
17
3
מילה שלי, בסוף תהיה פואנטה.

אבן שלישית: ותיק תיק תיק תיק תיק

אני נשבע בכל היקר לי, שאם הוא דופק לי עוד פעם כזה קטע באימון, אני פשוט מפסיק לבוא.
כמה נתתי בשבילו ובשביל בית הספר המחורבן הזה? כמה התאמנתי? כמה אימנתי, שלא לדבר על הזמן שפשוט הייתי שם? יכולנו להקים כבר אוהל באמצע האולם ולישון שם.
סה"כ רצינו להתאמן על כמה דברים נוספים, אפשר לחשוב. לא צעקנו שום דבר בחוצות, לא טיפסנו על הגב של אף אחד, לא לקחנו את התמונה של המורה וירקנו עליו. סה"כ כמה אנשים שמתאמנים בעוד כמה דברים כי זה מעניין, כי זה כיף, כי זה מה שאנחנו עושים.
למה, בעצם, מי שלח אותי ללמוד עוד משהו, סבתא שלי? מי אם לא הוא?
מה, אני יזמתי את זה בכוחות עצמי?
אני המצאתי משהו חדש?
אחרי כל זה, לשים אותי באמצע האימון מול כולם, ולספר לי שאני 'מלכלך את השיטה'? שאני 'לא מבין את הכל עד הסוף'?
מי הוא חושב שהוא?
בחיי שהייתי לוקח את הדברים שלי והולך. פשוט עובר מקום, אבל לאן? שוב להתחיל מחדש, שוב "לטחון צעירות", שוב חגורה לבנה, שוב תנועות לא מוכרות, שוב חוסר הכרה... מה כבר ביקשנו, קצת הבנה לזה שאנחנו יכולים לבד, שיש לנו תפיסה יותר רחבה מהספקטרום הצר שבו אנחנו מתקיימים, לא יותר מזה.
זו בגידה, פשוטו כמשמעו. זה מה שזה.
בפעם הראשונה אני מרגיש שאין לי על מי לסמוך. מאחורי הגב שלי אני מרגיש את התלמידים האחרים מתלחשים. כולם חיכו שאני אפול, ברור. כולם ידעו שזה יקרה. כולם רצו שזה יקרה.
אפשר לחשוב מה עשיתי כבר.
אפשר לחשוב לאן יש לי כבר ללכת.
אין לי מושג מה לעשות עכשיו.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'חמש אבנים קטנות'
חמש אבנים קטנות
11/06/2006 | 23:20
16
2
נשבע לכם, בסוף יש פואנטה.

אבן שניה: המתקדם

כמה צעקות היו היום באימון.
אבי עזב את הקבוצה. מילא תגידו עזב, כלומר לא בא סדיר כמה חודשים, גימגם, ואז נעלם כמו שעושים אנשים שלא מצליחים לעמוד באימונים שלנו. כשאני אומר עזב זה אומר עזב בדם, אש ותימרות עשן, בצעקות ומריבות ומה לא.
גועל נפש היה לראות את זה.
האמת שזה נראה כמו סתם עוד אימון רגיל. נכון, כבר הרבה זמן יכולנו לראות שאבי קצת מתוסכל, מתאמן על אש קטנה, מדבר יותר מאשר באמת משקיע. לא נעים לי להגיד את זה על מישהו שיותר ותיק ממני, אבל אני לא אוהב לראות שאנשים לא משקיעים. הוא כאילו התרגל לטוב בגלל שכשהוא התחיל להתאמן, המורה נתן לו הרבה תשומת לב בגלל שהוא באמת היה מוכשר (ככה מספרים לי, אני לא הייתי אז בסביבה) והוא פשוט היה חי במועדון. היו קוראים לו "השד" בגלל שהוא היה כל כך מהיר.
לא יודע מה קרה, אבל לפני כמה זמן הוא פשוט התחיל לזרוק, להתאמן עם אנשים ממקומות אחרים, לעשות שטויות. כשהיינו מדברים על זה המורה היה תמיד מאוד רגוע אבל שמעתי אותו פעם אומר למישהו "אבי צריך לבוא יותר לעבוד איתי, נראה לי שהוא קצת איבד את זה". אולי זה מה שהיה. איך המורה תמיד אומר? או שיש לך את זה, או שאין לך את זה.
תכלס, תמיד הרגשתי שלאבי אין את זה עד הסוף. אני הייתי בא ומתאמן כמה שעות רצוף, עושה כל מה שהמורה היה אומר, והוא תמיד היה מחפש לעשות משהו שונה, לכפות את ההבנה שלו על העניינים. כאילו רבאק, תזרום עם השיעור, תלך עם הטכניקה, תרגיש! העניין הוא שהוא גם מאוד יהיר, וזו בעיה קשה אצלו. קשה לדבר איתו. גם כל הקטע של הטלת הדופי שלו במורה, איך הוא מבקר את השיעורים, הכל ביציאות כאלה כאילו הוא מבין יותר מכולם. אפשר לחשוב. מה שחסר לו זה צניעות, יותר מהכל.
הנה אני – שלוש שנים הייתי בצבא, וכל הזמן הזה לא הפסקתי להתאמן, כי אני מאמין באמנות, ובעצמי, ובמורה שלי. זה הכל. כשחזרתי ידעתי שמה שאני עושה עכשיו זה מקדיש את הזמן שלי בשביל להתאמן ולחזור להיות הכי טוב שאני יכול. זה בדיוק מה שעשיתי! בלי לעשות רוח ובלי להתלהב.
והנה הוא בא ורב בצעקות עם המורה שלי, לפני כולם. חוסר כבוד וחוסר הבנה. אפילו אני, שמתאמן חצי מהזמן שהוא מתאמן, יכול להבין שהוא בנאדם בלי כבוד. שאם הוא פעם הבין משהו אז היום הוא שכח הכל. ככה להטיל ספק במורה? ועוד מול כולם? אין לו אפילו טיפת צניעות? אנשים כאלה מגעילים אותי. אם לא נדע את המקום שלנו, לאן נגיע? בטח לשומקום. בטח לא באמנות הזו.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'מותר לי לגלות את הסוף? '
מותר לי לגלות את הסוף?
11/06/2006 | 23:59
2
לצפיה ב-'תגלה מהר כל עוד הסמט ישן...'
תגלה מהר כל עוד הסמט ישן...
12/06/2006 | 00:43
1
2
לצפיה ב-'בסוף כולם מתים.'
בסוף כולם מתים.
16/06/2006 | 22:41
1
לצפיה ב-'חמש אבנים קטנות'
חמש אבנים קטנות
10/06/2006 | 06:15
6
7
דיסקלייזמר: אם אתם חושבים שמשהו במה שאתם כותבים מזכיר אתכם, אתם טועים. יש תמיד סיכוי שאולי השתמשתי בשבריר משפט שמישהו אמר לי פעם, אבל אין בשום מקום אנשים אמיתיים.
דיסקלייזמר ב': בסוף יהיה סוג של פואנטה. נשבע.


אבן ראשונה: להתחיל

כבר כמה זמן שאני מתאמן. האמת שהגעתי לזה בטעות – אני חולה על טאי צ'י אבל אוהב גם ללכת מכות, אז חבר שלי סיפר לי על קונג פו. זו אמנות לחימה סינית עתיקה, זה בערך מה שידעתי אז והאמת שגם עכשיו אני לא יודע הרבה, אבל אני לומד. על המורה שמעתי גם כן, ככה, בעקיפין. במשך כמה חודשים חשבתי ללכת אבל לא יצא לי, החיים, אתם יודעים. אבל לא משנה עם מי דיברתי שמעתי על המורה הזה, על מה שהוא יודע, על מה שהוא עשה בחיים, על הסגנונות שהוא למד ועל החיים שלו בסין לפני שהוא הביא את השיטה לארץ. איכשהו זה יצר אצלי ציפייה כזו לקראת משהו שאני לא מכיר. היה לי ברור שזו חוויה מסוג שונה לגמרי. זה לא מה שידעתי כמו מה שלא ידעתי. הכרתי פעם כמה אנשים שהתאמנו אצל המורה הזה וגם אצל מורים אחרים, ותמיד קינאתי בהם. היה להם איזה משהו מעבר, איזה תחביב להשקיע בו, קצת מעבר לעבודה-לימודים-טלוויזיה שיש לי בדרך כלל. באופן כללי חשבתי שיהיה מוצלח להתאמן קצת, להזיז את התחת ואולי גם ללמוד מיומנות חדשה, מה יש.
ואז... ואז הגעתי בפעם הראשונה לאימון. אני לא יכול להגיד שהייתי מוקסם מהרגע הראשון אבל הרגשתי, הרגשתי שזה קצת הדבר שמתאים לי מאז ומתמיד וקצת משהו חדש לגמרי. האמת שמעל להכל עומדת הדמות של המורה. עמדנו שם בערך עשרים אנשים, ואיכשהו נראה לי שהוא רואה את כולם. גם אותי הוא ראה. אני בחור צנוע, לא מתבלט סתם, אבל כשהשיעור התחיל אז בנקודה מסויימת הרגשתי איזה משהו...
אני לא יודע מה זה היה, כן, אבל בדיוק כמו שאתה מתחשמל פתאום אז היתה לי מין הרגשה כזו שזהו זה, הגעתי לפה וזה המורה שלי וזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי מחובר, בפעם הראשונה הרגשתי מחובר והרגשתי שרואים אותי. זה הכל. זה היה מעבר לסתם "שלום שלום". האמנות הזו מרגישה לי נכונה, בדיוק ככה, אפילו שאני מתאמן רק שלושה שבועות. מהשיעור השלישי כבר התחלתי ללכת ברחוב ולחשוב "בואו, בואו, מי רוצה לנסות אותי?!". ככה זה, האמנות הזו נותנת לך כוח, בגלל זה אני כל כך אוהב את האימונים, ואיך שכולם מסבירים וסבלניים והכל. יש לי עוד הרבה להתאמן בשביל להצליח אבל בסופו של דבר, בסוף באמת, אני יודע שאני אהיה טוב. בדיוק בשבוע שעבר המורה לקח אותי הצידה ושאל אותי אם אני מחונן, בגלל שזכרתי את כל התרגילים מהשיעור הקודם. בחיי! זה נשמע אולי טפשי אבל הייתי גאה, איך אחרי כמה שיעורים הוא כבר קולט אותי ורואה שאני מוכן להשקיע. לא סתם הוא מורה רציני.
ברור גם שהמורה מבין הרבה יותר מהטכניקות שהוא מראה לנו בתור מתחילים. אני אומר את זה לא סתם כהשערה אלא בגלל שראיתי פעם אחת את אחד השיעורים של המתקדמים. בעיקרון אסור לנו לראות אותם כי  יש שם טכניקות לא לרמה שלנו, אבל יצא לי באיזה שיעור לשבת אחרי שהוא נגמר, וראיתי חלק מהמתקדמים מגיעים ומה שעושים שם, באמת, אני לא בטוח מה זה אבל זה בטוח קטלני. אז בסופו של דבר לומדים בדיוק את מה שחיפשתי, שזה לדעת להילחם בלי כל הקטע הזה של ניפוח גוף בחדר כושר. אני באופן כללי נגד יותר מדי כושר, כי אפשר לעשות משהו בהצלחה הרבה יותר גדולה אם יודעים להרפות את השרירים ברגע הנכון.

איזה קטע, אני אפילו מדבר קצת כמו המורה שלי. אני אשקר אם אני אגיד שזה לא גורם לי קצת גאווה. סה"כ זה המורה שלי, והוא פשוט מורה מעולה, והאמנות שלו מעולה.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'תיקון: "שאתם כותבים"-->"שאני כותב"'
תיקון: "שאתם כותבים"-->"שאני כותב"
10/06/2006 | 06:16
1
2
לצפיה ב-'תיזהר, שלא ימות לך המחבר'
תיזהר, שלא ימות לך המחבר
12/06/2006 | 19:23
1
לצפיה ב-'יפה. מזכיר נשכחות...'
יפה. מזכיר נשכחות...
10/06/2006 | 07:17
1
3
לצפיה ב-' נכון...'
נכון...
10/06/2006 | 09:44
3
לצפיה ב-' כתבת יפיפה'
כתבת יפיפה
10/06/2006 | 09:47
מאוד מאוד דומה לדברים שזכורים לי מראשית הדרך שלי (בקרטה)...
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'כתוב יפה מאד,'
כתוב יפה מאד,
11/06/2006 | 10:15
אבל ברשותך, אני אמנע מתגובה נוספת עד שתגיע לפואנטה.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'בגללך אני צריך להכנס כל יום לפורום'
בגללך אני צריך להכנס כל יום לפורום
<< ההודעה הנוכחית
12/06/2006 | 17:47
כדי לראות אם יש כבר את הפרק הבא של "חמש אבנים קטנות" ...

באמת כתוב יפה
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'ממש נחמד'
ממש נחמד
13/06/2006 | 14:24
ממש נחמד, מזכיר את העבר ואת הווה...
מחכה להמשך.
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-' התווסף עוד פרק ואתה מצניע'
התווסף עוד פרק ואתה מצניע
15/06/2006 | 08:36
3
אוהד

הכתיבה שלך יפה מכדי שתצניע אותה כך.


אמיר
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'לכל המכורים: התווסף פרק מס' 3'
לכל המכורים: התווסף פרק מס' 3
15/06/2006 | 17:41
2
1
לצפיה ב-'הסיפור מוכר לי משאלה בפורום שעלתה'
הסיפור מוכר לי משאלה בפורום שעלתה
15/06/2006 | 18:19
1
לא מזמן...

אני זוכר שרשור בנושא שתארת בסיפורך אוהד...

האם עניין זה הביא לך את ההשראה או שזה לא קשור?
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'מקפיץ'
מקפיץ
20/06/2006 | 18:56
יש המשך?

י
ש

ה
מ
ש
ך
?
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'מזל טוב סנסיי '
מזל טוב סנסיי
30/06/2006 | 00:12
כייף לקרוא, עצוב לי קצת על הניתוק אבל זה אך ורק בגללי ובגלל המצב ואני יודע בוודאות שזה זמני.

אקרא את שאר האבנים מחר, המיטה קוראתי לי אחרי ריצת 11 ק"מ

לילה טוף...
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'כל אבן פנינה'
כל אבן פנינה
30/06/2006 | 00:43
1
לצפיה ב-'סמט כפרות '
סמט כפרות
19/07/2006 | 00:17
3
לצפיה ב-'קבל חיוך '
קבל חיוך
19/07/2006 | 09:09
1
לצפיה ב-'אוהד - שאפו'
אוהד - שאפו
19/07/2006 | 09:35
סיפור מקסים.

(שכחת באמצע את הפרק של המע"מ ומס הכנסה, או שזו היתה השמטה אמנותית?)
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'יפיפה!!!'
יפיפה!!!
19/07/2006 | 10:39
ו... הוספתי את זה למאמרי הפורום תחת קטגוריית "סיפורים".
מקווה שהמאסטר יקבל את הצורך של העם בסיפורים יפים כאלה בהבנה
אמנויות לחימה >>
כתובות אינטרנט מצורפות:
לצפיה ב-'מעולה'
מעולה
20/07/2006 | 03:30
וגם הבחירה ב- THIRD WORLD LOVE בתור פסקול משובחת

תודה
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'הבטיחו לי פואנטה!!'
הבטיחו לי פואנטה!!
20/07/2006 | 08:03
2
אני רוצה את הכסף שלי בחזרה!!


ממממ, צר לי להיות כל כך בלתי תומכת בים החיוביות הזה, אבל תפקיד מכשפת הפורום מחייב אותי.
לדעתי האבן האחרונה די מאכזבת. אולי זה רק הפרה-קונספציות שלי, אבל חסרה לי מאד התייחסות לשלב הביניים שבו ה"גיבור" (הפרוטגוניסט, בסדר?) מבין את המורה שלו, מבין שהוא רק בן אדם, ומתמודד עם אותה סיטואציה מהצד השני.

חוץ מזה, אולי זה רק באייקידו, אבל אני לא חווה שום דבר ממה שתיארת בשרשרת המורים שלי. לא אצל המורה של המורה שלי (שיקנאי סנסיי הוא האייקידוקא הבכיר בברזיל) ולא אצל המורה שלו (קובאיאשי סנסיי הוא ראש רשת הדוג'ואים הגדולה בעולם). שני האנשים האלה בכלל לא מתנהגים כקדושים, ובטח לא קדושים מעונים, כך שהחלק כולו מאד לא אמין בעיני. מי שלא רוצה להגיע למעמד הזה פשוט לא מגיע אליו. כל מה שהוא צריך לעשות זה ללכת לשתות בירה עם התלמידים אחרי האימון.

הבטחתי גם התייחסות לשאר האבנים. מאד מאד נהנתי מהן. כתוב מצוין ובהחלט מעורר הזדהות. אהבתי מאד את האבן השלישית, שמתארת קונפליקט שכולנו עוברים כנראה באיזה שלב, ובד"כ לא מדברים עליו. אפילו באבן הרביעית, שרחוקה ממני מאד, ניכרים דברי אמת.
אני גם מאד אוהבת את סגנון הכתיבה - שילוב יפה בין שפה גבוהה להתבטאות יומיומית. ישר כוח!
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'לדעתי אם תלמיד ירצה לראות במורה שלו'
לדעתי אם תלמיד ירצה לראות במורה שלו
20/07/2006 | 10:23
מאסטר קדוש, ככה הוא יראה אותו, ופחות משנה איך המורה יתנהג לדעתי. גם אם המורה יקפיד לשתות בירה עם התלמידים שלו אחרי כל אימון (או לעבוד איתם פיסית ברנדורי ובכלל להזיע יחד איתם), אותו תלמיד יראה ב"עממיות" שלו עוד סימן לגדולה שלו. התופעה הזו של הערצה קיימת אצל כל מיני גדולים בתורה (לאו דווקא גדולים בתורות לחימה, אלא בכלל: חסידים של גדולים בתורה דתית, תלמידים של פרופסורים באוניברסיטה וכדומה).
אמנויות לחימה >>
לצפיה ב-'רק תלונות, in my mother'
רק תלונות, in my mother
20/07/2006 | 10:57
אני מודה שמלכתחילה רציתי לכתוב רק את החלק האחרון ובגלל זה קצת חסר רצף.

לגבי הפסקה השניה, אני לא מסכים, ואפשר גם לדבר על זה. אני טוען שיש אנשים מסויימים, שאינם כ"כ נדירים, שבאופיים נוטים להאליל מורה בצורה כזו מקיפה עד שההכחשות של המורה נתפסות כביטוי לרמה האישית הגבוהה שלו. כיוון שאת לא כזו, את רואה את הדברים אחרת. יש לי אפילו דוגמאות ספציפיות.
אמנויות לחימה >>

הודעות אחרונות

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ