הגנה עצמית לנשים

[גוטמן האפור]

הגנה עצמית לנשים

Snift העלה בהודעה שלו נושא מעניין - האפקט הפסיכולוגי של אלימות, בכלל ועל נשים בפרט. בלי לנסות להכנס לנושאיים מגדריים לעומק מדי, אפשר לאמר בבטחה שרוב הגברים הלכו מכות לפחות פעם בחייהם (גם אם לא הבוגרים), בעוד שסביר להניח שנשים טיפה פחות. יצא לי לראות נשים קשוחות מאוד, שברגע שסף האלימות לה הם ציפו עבר, הגיבו בצורה מפתיעה, ולאוו דווקא לטובה. מקרים רבים של אונס מתרחשים לא באיומי סכין, אלא לאחר שהתוקף פשוט הוריד סטירה חזקה למותקפת, סטירה שלא היממה אותה פיזית, אלא הכניסה אותה למוד פסיכולוגי של ציות. אם מישהו מהנוכחים מלמד או למד בסדנא של הגנה עצמית לנשים - מה כולל החומר? והאם הוא כולל תרגול המתייחס לסוגיות פסיכולוגיות שכאלה?

 

[עמית פורת המחודש]

גוטמן שלום

אני מעביר סדנאות כאלה לנשים ואם אתה צריך חומר או מידע כזה או אחר אני אשמח לעזור לך. 0542030940

 

[Boogieman]

אמנם אני לא גוטמן, אבל הייתי שמח

לקבל מידע על הסדנא, ואולי גם אחרים יהיו שמחים. מה דעתך לספר על זה בפורום?

 

[גוטמן האפור]

היי עמית

קודם כל זה טוב שיש מספר להפנות אליו. מה שעניין אותי יותר הוא עד כמה אתה מתייחס לאספקטים הפסיכולוגיים. בדוגמא שנתת לgolden נתת את דוגמאות ה"כאפה" כמשהו שלילי. אני שואל האם לא דרוש לשלב לפחות סטירה טובה אחת במהלך הכשרה כזאת, פשוט כדי שהנתקף לא יכנס להלם אלא ידע לתפקד גם אחרי השפלה וכאב שכזה. כל זאת, במסגרת "משחקי תפקידים" שבהם ברור שמי שתוקף אותך משחק את הרע, ולא מדובר בחלק מהשגרה הרגילה של אימון...

 

[עמית פורת המחודש]

גוטמן ידידי היקר.

לעולם אבל לעולם לא תוכל לדעת עם איזה מטען החניך או החניכה שלך מגיעים אליך. לפעמים משחק תפקידים כזה מעלה אצלם זכרונות שלא עלינו או קונוטציות כאלה ואחרות (תאמין לי אני מדבר מניסיון). והאמן לי כי אתה לא רוצה להגיע לרמה הזו של להתמודד עם תלמידה שמתפרצת בבכי ממרר או חניך שקם ועוזב את השעור בסערת רגשות. משחק תפקידים אתה מבצע לקראת סיום התהליך אותו עברת עם החניך או החניכה בנושא זה וגם הוא צריך להבנות במחשבה רבה בהשלכה לגבי "מה התוצאה שאני רוצה להשיג במשחק התפקידים הזה". כמובן שמתייחסים לאספקטים הפסיכולוגים שבעניין ע"י מתן דוגמאות של מיקרים עברו לטוב ולרע, לאלה שלא הצליחו להגן על עצמם/ן או אלה שהצליחו בגדול. בדרך כלל אחרי שאתה מקריא כתבה על בחור/ה שהצליחו להחלץ ממצב זה או אחר אתה רואה איך פתאום האולם מתמלא באנרגיות חיוביות ובאמונה ובטחון עצמי. רצוי לחפש בעיתונים את המיקרים האלה ולהראות לחניכים ולחניכות שיש מה לעשות וזה קורה גם לאנשים שמעולם לא למדו כלום ומצד שני לתת להם את הכתבות הפחות נחמדות כדי להכניס את העניינים לפרופורציה המתאימה לגבי המצב שלנו בחיי היום יום. פעם אחת הדרכתי במרכז ויצו ובו היו נשים ללא רקע אלימות במישפחה אלא מפגש נשים שרצו שעור הגנה עצמית. השעור היה החלצות ממצבי קרקע. כשהסברתי על הטכניקה שלא נדבר עלייה ועל מהותה, קפצה עלי אחת הנשים בצרחות ואמרה לי "מי אתה בכלל שתגיד לי שככה תוקפים.....?" "מאיפה אתה יודע, מה הייתה שם...." ואז נפל לי האסימון. אני לא יכול לקבוע להן את הכללים, אני חייב ללמוד מהן איך תוקפים ומה קורה ואיך מרגישים ועל זה לבנות את האימון שלי. אחרת אני לא פוגע במטרה בכלל. וכך היה, בניתי את השעור לפי סיטואציה שהיא נתנה לי נתתי לה פתרון יעיל לבעיה שהיא העלתה בפני וכך הגעתי אליה יותר טוב והקבוצה למדה ונהנתה. שמע הנושא ארוך מלהכיל את הדף אבל אשמח להפגש פעם ולשוחח על כך בהרחבה יותר.

 

[dascalu jacob]

כל קרב במגע מלא בפעם הראשונה

מכניס להלם לא רק נשים אלה גם גברים. זו בדיוק הסיבה שצריך להתנסות תכל'ס בענין של אלימות, אמנם בצורה מבוקרת אבל חייבים להחשף לאלימות כדי להגיב לאלימות. זה בדיוק ההבדל באפקט האימון בין אימון טכני ללא מגע לאימון מגע מלא. אחד הדברים הכי שנויים במחלוקת שעשה דניס הנובר היה להעיף סטירה בהפתעה לחניכים, והאימרה שהיה מלווה את האקט היתה: מי שלא יודע לחטוף סטירה לא יהיה מסוגל להחטיף סטירה. כל מצב לחץ בפעם הראשונה יכניס אותך להלם ומבוכה. לאו דוקא אלימות. העניין בהגנה עצמית הוא להגיב מהר בכל הכוח ובכל הנחישות בשעת הצורך וכשהחלטת להגיב. אישה או גבר שחיים חיי רוגע ולא חוו אלימות מימיהם יכנסו לאפקט דומה כפי שציינת. סטירה, אגרוף, או כל מכה לא חייבת להפיל אותך אלה להכניס אותך למצב בו אתה נבוך והמום.

 

[עמית פורת המחודש]

דסקלו שלום

אנחנו לא מכירים ואני מבקש ממך להתייחס לדברי כדברי ביקורת בונה בלבד ולא להקנטה וכ"ו. אני חושב שאתה טועה בצורה המחשבה שלך ובתפיסת העולם שלך לגבי הגנה עצמית או אומנות לחימה ואינני יודע במה אתה מתאמן אבל הדרך בה אתה מתאמן היא ממש לא בריאה. את דניס האנובר אני מכיר מאז היותי ילד ויש כאן מיספר אנשים שמכירים אותי מהתקופה ההיא ואני 20 שנה מתעסק בלחימה. שיטת האימון שלו היום במבט לאחור היא שיטת אימון כוחנית, הורסת בטחון עצמי של אנשים מסויימים ומכניסה אנשים מסויימים לפחד. פעם באמת השיטה הייתה נפוצה - שיטת המקל, גזר פשוט לא גדל אז בשדות ההם. כולם היו חוטפים מכות ושותקים כי המאמן הוא האוטוריטה בעניין הזה וזה מה יש. יש אנשים שמייד פרשו וכונו ע"י מאמנים מסויימים "רקדני בלט" או "לא מתאימים למערכת" שזוהי תפיסה עקומה למדי. אין שיטה לא טובה יש דרך הוראה לקוייה. אני לא מאמין בשיטה בה תלמיד צריך לחטוף מכה בהפתעה - אגב זה בדיוק מקום לתביעה פלילית על התקיפה שלא במסגרת האימון. אני מאמין בשיטה בה התלמיד/תלמידה מקבלים מידע והכוונה למצבים כאלה או אחרים ומתרגלים אותם במצבי לחץ שונים. בסוף התהליך מתקיימים קרבות במיגון מלא רק כדי לקבל תחושה של לחימה תחת לחץ ולא כמרכיב עיקרי בתהליך. לקחת נשים המוגדרות בחתך המיקצועי כחתך אוכלוסייה חלשה, ולתת להן מכות פתע, רק יביא למצב אנטי וחוסר ביטחון עצמי. הדרגתיות, למידה תוך הבנה והפנמה הן המתכון המנצח ללמידה נכונה והטמעה של כל תחומי הלמידה. אני מקווה שבמיפגשי פורום הבאים אוכל לקבל זמן לביטוי ולהסביר את הכוונה מאחורי דבריי. מאחורי עבר של הדרכת הגנה עצמית בבתי ספר, מעונות לנשים מוכות ומרכז לסיוע לנפגעות אונס כך שאת הנושא אני מכיר לצערי טוב מאוד. שוב הכל ברוח טובה ואל תכעס על הטון של דברי. עמית

 

[ש מים]

עמית, מקריאה חוזרת של דברי דסקלו

ודבריך אתה, נראה לי שאתם מסכימים ואומרים את אותו הדבר (דסקלו כתב על שיטתו של דניס: "אחד הדברים השנויים במחלוקת..."). חוצמזה שאהבתי את ההברקה שלך: "שיטת המקל, גזר פשוט לא גדל אז בשדות ההם".

אגב, מי שמחפש גזר - שילך לגן הירק. אני לא יודע מה לגזר ולאמנות לחימה.

 

[dascalu jacob]

עמית ידידי - לא ירדת לסוף דעתי

אינני מסכים לשיטות אימון אלימות ללא תכלית. הדוגמא שהבאתי לגבי סטירה הינה דוגמא בלבד ולא שיטה. אני מאמין שבסופו של דבר אתה מדבר לעניין ועם רוב דבריך אין לי מחלוקת. אולם, חייבים להגיע למצב הקרוב עד כמה שאפשר למציאות הכוחנית בה אנו חיים. אימון אף פעם לא יהיה מציאות, אולם על אימון בשלביו המתקדמים להיות קרוב עד כמה שאפשר למציאות.

 

[סאן רייז]

../images/Emo45.gif

 

[broccoli]

../images/Emo45.gif

 

[The Golden Valkyrie]

הרהורי אישה

הדברים שנכתבו עוררו את סקרנותי- זה נושא שנתתי עליו את הדעת לא פעם. כאישה (וזהו המקום היחיד בו אני מסייגת את עצמי מגדרית, באופן גורף ומכליל אחרת מבני המין הגברי) תמיד ליוותה אותי תחושה קלה ובלתי נעימה של חוסר ביטחון וחשש בעיקר בשעות לילה ובסמטאות בודדות. דומני שמרבית הנשים תזדהנה עם הצורך להגביר צעדים ולהמנע מהתקלויות מיותרות. אני לא משוכנעת שגברים יבינו חשש זה לאשורו. על פי רוב נשים הנן בעלות מסת גוף ושרירים קטנה יותר, נמוכות יותר, תוקפניות פחות (בהיבט הפיזי בכל אופן) וסטטיסטית בעלות סיכוי גבוה להיות מותקפות/מוטרדות על רקע מיני יותר מפעם אחת במהלך חייהן. רק לאחרונה עשיתי מעשה והצטרפתי לחוג קרב מגע, במטרה לשלב פעילות גופנית עם מיומנויות הגנה עצמית. השיעור הראשון היה מדהים ומוזר כאחד- מצד אחד חשתי שבפרק זמן קצר למדי קיבלתי טיפים ועצות שאוכל ליישם באופן מיידי, על כן הבחירה דווקא במסגרת זו (מבין שלל אומנויות הלחימה) היתה נכונה עבורי. מצד שני, נחשפתי בעוצמה למגע אינטנסיבי המעודד תגובות תוקפניות ואף אלימות - חוויה שאיני רגילה בה. השיעור השני (שהיה רק אתמול ועל כך יעידו הסימנים הכחולים המעטרים את גפיי) היה פיזי מקודמו ואלים עוד יותר, אך הפעם הייתי נינוחה יותר והצלחתי, לקראת סוף השיעור, להשתחרר ולקיים "דמי" קרב ממש. בסה"כ עברתי שני שיעורים ולתחושתי יש בדברים האמורים לעיל אמת רבה. למרות שכלל הסדר החברתי מדכא גילויי אלימות ומעודד אנשים לפתור בעיות בדרכי שלום ולפתח דרכי תקשורת מורכבות יותר, הרי שבשוליים פורצת אלימות קשה. אם כך, לצד הניסיון לאתר את המניעים ולדכא את הגורמים לאלימות, חשוב לא פחות ללמוד להגן על עצמנו ולהתעמת עם המציאות במלוא פארה ואכזריותה. לעניות דעתי ולאור נסיוני הקצרצר והבלתי קובע, ההתנסות בלחימה בתנאי בקרה ושליטה, משחררת מחסומים מלאכותיים שקנינו במהלך השנים ומחייה מחדש את האינסטינקטים הטבעיים שלנו שנועדו בבסיסם להגן עלינו.

 

[עמית פורת המחודש]

שאלה לי אלייך חביבתי..

איך היית מרגישה אם היו צורחים עליך או בהפתעה "דופקים" לך כאפה לפנים... ככה בהפתעה.. זה היה מחזק אותך? נותן לך כח להמשיך? משפיל? מביך? עם איזשה שיטה את מסכימה יותר? שיטת המקל? או שיטת ההבנה של הדברים והפנמתם? מנקודת מבטך בבקשה..

 

[ש מים]

../images/Emo45.gif Good!

 

[רן גוגיטסו]

תשובה מנקודת המבט שלי

הי עמית, אני אתן לך תשובה מנקודת המבט שלי: הגברת The Golden Valkyrie איננה מומחית לאומנויות לחימה או לשיטות הדרכה. כל הניסיון שלה מסתכם ב-2 אימונים בקרב מגע (ואולי עוד כמה אימוני ניסיון בשיטות אחרות), כך שעם כל הכבוד אני חושב שדעתה על איך צריך להדריך לא תהיה יותר מדי מקצועית (אלא יותר תנבע מרחשי לב). אני מניח שאם תשאל חניכות שבאות לקורס הגנה עצמית בן 10 מפגשים איך הן רוצות שילמדו אותן הגנה עצמית, תאלץ לשכתב את מערכי השיעור שהכנת... אני אישית הייתי רוצה לבלוע גלולה כחולה, ללכת לישון ולקום בבוקר עם כל הידע בעולם, רק שזה לא כל כך מעשי. מר דניס הנובר הוא איש עתיר זכויות ומעמודי התווך של עולם אומנויות הלחימה בארץ. על שיטות לימוד אפשר להתווכח, אבל בסופו של דבר לכל אחד יש את הדרך שלו להעביר חומר שהוא חושב שחשוב. אם לתת סטירה בהפתעה לחניך זו אחת הדרכים שלו להבהיר לחניך מהי אלימות, אז זה עניין בינו לבין החניך. אם החניך חושב שזה מיותר, שיעזוב. אם הוא חושב שזה תורם לו, שישאר. למר הנובר יש חניכים חזקים מאוד חלקם אלופי עולם. כנראה שלאלה שנשארים הדרך מתאימה. אל תשכח שיש לדניס הנובר ניסיון של עשרות שנים בתחום ואני בטוח שהוא לא עושה את זה לכל אחד, באותה עוצמה ועל האימון הראשון. אני בטוח שיש לו טביעת עין מה עושים למי איך ומתי מתוך ניסיונו רב השנים. מה שחשוב הוא שתהיה התאמה בין הציפיות של החניך והמורה. אם החניך מצפה לקבל דברים מסויימים, והמורה נותן דברים אחרים אז התלמיד יעזוב (או שהמורה ישנה את גישתו). זה תופס הן אם החניך מעוניין בשיטה קשוחה והוא מגיע למורה שמלמד עדין, והן הפוך. לפעמים צריך לנער חניך כדי שיתחיל לעבוד חזק ויזוז כמו שצריך, ולפעמים צריך להרגיע חניך כי הוא משתולל בעבודה שלו בלי ביקורת ופוצע אחרים. אני לא הייתי נותן סטירה לחניך, אבל עבודת ספיגה לגוף זה דבר מקובל בהרבה מקומות על מנת לקבל תחושה של מגע ולא לפחד לקבל מכות. בידידות, רן.

 

[The Golden Valkyrie]

תודה על תגובתך

אכן, בהעדר נסיון, אוכל להתייחס לדיון הנוקב הנוגע לשיטות הוראת קרב מגע, באופן תיאורטי ובהסתמך על תחושות בטן ותו לא (בקיצור- לא מעניין!

) עם זאת אני מזדהה ומסכימה עם דבריך באופן מלא- נדמה לי שהדברים נכונים לאינטראקציה שבין מורה לתלמיד בכל תחום (ובעצם לאינטראקציה בין אנשים בכלל)- מילת המפתח היא התאמת צרכים וציפיות וכבוד הדדי.

 

[רן גוגיטסו]

תודה לך...

אבל למה את אומרת שדעתך לא מענינת? היא בהחלט מענינת! כמה זמן גלגלת את המחשבה להצטרף ללימודי אומנויות לחימה, איך הגעת לקרב מגע דווקא, מה "תפס" אותך בשיטה, מה את מצפה מהאימונים וכו'. נשמח לשמוע! רן.

 

[The Golden Valkyrie]

צעדים ראשונים

הגדרתי את דעתי כ"לא מעניינת" בהתייחס לדיון הספציפי האמור לעיל, שבמהותו מבוסס על נסיונם של המשתתפים (נסיון שאין לי עדיין). ולשאלתך- שנים רבות חלפו מאז עלה בי לראשונה הרעיון ללמוד הגנה עצמית ולנוע בחופשיות ובביטחון גם בסמטאות אפלות ובודדות, אך כנראה לא מצאתי את המוטיבציה הדרושה לממש זאת. במהלך השנתיים האחרונות, תודות לבן זוגי לחיים, נחשפתי ל"איקידו". הרושם הראשוני שלי היה שונה מכל דימוי שהיה לי ביחס לאומנות לחימה- במקום לצפות בקרבות אלימים נוטפי זיעה ורצח בעיניים הופתעתי לגלות אסתטיקה הרמונית, עגולה וחיננית. במשך הזמן גיליתי דבר מעניין- קבוצת המתאמנים שכללה בעיקר גברים, היתה נינוחה, לא תוקפנית/מאצ'ואיסטית או אלימה לעומת קבוצות גברים אחרות בהן נתקלתי במהלך חיי. כמי שהיו אמונים על אומנות הלחימה ומאחר וידעו להגן על עצמם או לתקוף בשעת הצורך, לא נזקקו להפגין תוקפנות ואלימות באופן ראוותני. חוויה נעימה זו חידדה בי את הרצון הראשוני ללמוד הגנה עצמית, ובעזרתו של בן זוגי מיקדתי את מטרותי וחיפשנו מסגרת שתתאים לי. הצפייה באימוני "איקידו" הסבה לי הנאה, אך לא התאימה למטרותי. חיפשתי מסגרת פרקטית, שבה אלמד להגן על עצמי ביעילות ובפרק הזמן הקצר ביותר. לאחר שצפינו במספר סגנונות החלטתי להתחיל באימוני "קרב מגע". בינתיים כאמור התנסותי קצרה אם כי חיובית- שילוב של פעילות גופנית מאומצת ואינטנסיבית, רמת ריכוז גבוהה, וכלים יישומים. אלו בעצם מטרותיי ובפרק הזמן הקצר שחלף- אכן הושגו. מקווה להמשיך, להתמיד ולשתף בחוויית הלמידה. אשמח לא פחות לשמוע ממך- במה בחרת אתה, מדוע, מה אתה אוהב ומה פחות (אם בכלל). להתראות בינתיים

 

[רן גוגיטסו]

איך התחלתי

את דרכי באומנויות הלחימה התחלתי בקארטה בסביבות גיל 13. נמשכתי מאוד לתחום הזה של אומנויות לחימה, וחיפשתי מקום להתאמן בו. בזמנו לא ידעתי שום דבר על הנושא, פרט לכך שקארטה כולל אגרופים ובעיטות, ושג'ודו עוסק בעיקר בהטלות (לא היה לי מושג מה ההבדלים בין קונג-פו, אייקידו, ג'ו-ג'יטסו, הישרדות וכו', ובכלל מה ההבדלים בין אומנויות לחימה יפניות לסיניות או בכלל). בסופו של דבר מצאתי מועדון קארטה (שיטת ג'וגו-ריו) לא רחוק מאיפה שגרתי, ושם התחלתי להתאמן (אצל רוני עקירב ועופר צ'רנחובסקי). הפסקתי להתאמן בסביבות גיל 16 מצירוף של מס' סיבות: התפתחה לי דלקת בברך כך שנאלצתי לנוח למשך כחודש וחצי מאימונים. בזמן הזה המועדון עבר למקום (לא רחוק) אחר, ושני המדריכים של המועדון עזבו אותו, והגיע מדריך אחר. כשחזרתי להתאמן מהמנוחה שניכפתה עלי "זה כבר לא היה זה", ועזבתי, בידיעה שאני עוד אחזור. לאחר הצבא רציתי שוב לחזור לקארטה לאותה השיטה בה התאמנתי, אבל אחי הגדול המליץ לי לבוא לנסות ג'ו-ג'יטסו במועדון סמוראי בגבעתיים אצל אמיר ברנע בו הוא החל להתאמן. הוא עצמו עבר מס' מקומות ושיטות עד שהוא הגיע למועדון (בעקבות האופטומטריסט שלו קלוד סמואל). באתי, ניסיתי, ואהבתי... מצאתי את הג'ו-ג'יטסו אומנות לחימה מאוד מגוונת שכמעט אין דבר שאין בה: אגרופים ובעיטות, הטלות, עבודת קרקע, בריחים, חניקות ותרגילי הגנה עצמית. לקראת סוף הלימודים שלי באוניברסיטת ת"א הוספתי גם אימונים בג'ו-ג'יטסו שמתמקד בעבודת קרקע כי הרגשתי שזה חסר לי (בא"ת אצל חיים פאר). הגעתי לשם בעקבות המלצה של אייזיק ויגדורצ'יק, איש אומנויות לחימה עתיר ניסיון (בעל שלל חגורות שחורות במגוון שיטות, ושנים של אימונים וניסיון) שהתאמן איתי אצל אמיר, החל להתאמן שם והמליץ לי לבוא. סה"כ אני אוהב אומנויות לחימה ונהנה להתאמן. רן.

 

[The Golden Valkyrie]

מעניין.

כמה פעמים בשבוע אתה מתאמן? האם מתאמנות גם בחורות? האם יש הבדל בין אימון מול גברים לעומת אימון מול נשים?