דרך חדשה
"למען האמת," אמר שפן, "איבדנו את הדרך." הם נחו בתוך שוחה קטנה בקצה היער. פו התחיל להתעייף מאותה שוחה, וחשד בה שהיא עוקבת אחריהם, כי לכל כיוון שהם פנו, תמיד הגיעו אליה, ובכל פעם שהיא צצה מתוך הערפל, הכריז שפן בניצחון: "עכשיו אני יודע איפה אנחנו!" ופו אמר בעצב, "גם אני," וחזרזיר לא אמר כלום. הוא ניסה לחשוב על משהו להגיד, אבל הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה" הצילו, הצילו," וזה נראה טיפשי להגיד את זה כשפו ושפן נמצאים איתך. "ובכן," אמר שפן אחרי שתיקה ארוכה, שבמהלכה אף אחד לא הודה לו על הטיול הנחמד שעשו. "אני מניח שכדאי שנמשיך. איזו דרך ננסה?" "מה דעתך," שאל פו, "שברגע שהשוחה תיעלם - ננסה שוב למצוא אותה?" "מה התועלת בזה?" שאל שפן. "אז ככה," אמר פו, "אנחנו מחפשים את הבית ולא מוצאים, אז חשבתי שאם נחפש את השוחה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא נמצא אותה, שזה דבר טוב, כי אז נמצא משהו שלא חיפשנושאולי הוא המשהו שאנחנו באמת מחפשים." "אני לא רואה בזה הרבה היגיון," אמר שפן. "אם אני אתרחק מהשוחה ואחר כך אחזור אליה, זה ברור שאני אמצא אותה," אמר שפן. "טוב, אני חשבתי שלא תמצא," אמר פו. "רק חשבתי". "תנסה," אמר חזרזיר לפתע, "נחכה לך פה." שפן צחק בקול כדי להראות כמה חזרזיר טיפש ופסע אל תוך הערפל. אחרי שהלך כמאה מטרים הוא הסתובב וחזר לאחור... אחרי שפו וחזרזיר חיכו לו במשך עשרים דקות, נחמד פו על רגליו. "רק חשבתי," אמר פו. "טוב, חזרזיר, בוא נלך הביתה." "אבל, פו," הצטווח חזרזיר, "אתה יודע את הדרך?" "לא," אמר פו, "אבל במזווה שלי יש שתים-עשרה צנצנות דבש והן קוראות לי כבר כמה שעות. עד עכשיו לא יכולתי לשמוע אותן כי שפן לא הפסיק לדבר, אבל אם עכשיו אף אחד לא יגיד מילה חוץ מהצנצנות, אני חושב, חזרזיר, שאני אדע מאיפה באים הקולות. בוא..." (מתוך "הבית בקרן פו", א.א. מילן. כפי שמובא בספר "הטאו של פו" בנג'מין הוף. מומלץ!). הזכיר לי דרך למדוד יהלומים...