מפגש אורחות לוחמים - ההתנסות שלי
ל
מפגש "אורחות לוחמים" הגעתי בעיקר מסקרנות, במטרה לפגוש את המורים עליהם שמעתי וקראתי רבות לאורך השנים - בעיקר ניר מלחי וצבר ארם. הגעתי באיחור של מספר דקות, וההדגמה כבר הייתה בעיצומה. לאחר ההדגמה, המורה (בדיעבד גיליתי שמדובר בשמעון ישראל) ביקש מכולם לתרגל. כיוון שפספסתי את ההדגמה וכיוון שאני גם ביישן חסר תקנה, המשכתי לעמוד בקרן זווית והעדפתי לצפות מהצד. אך תוך מספר שניות פנה אליי אדם נמרץ וחייכן ושאל אותי במאור פנים אם אני לא רוצה לתרגל בעצמי. עוד אני חושב מה לענות, וכבר הוא מצא לי פרטנר לאימון – אדם שבתעודת הזהות שלו כתוב השם "כפרי, דוד", ושהיה גם היחיד שהיתה לי איתו איזושהי היכרות מוקדמת. למעשה, חלק מהקרדיט על ההודעה הזאת שייך לו – בסיום המפגש, כשנפרדתי ממנו, הוא אמר לי שהוא מצפה לקרוא על ההתרשמות שלי בפורום. כשצחקתי, הוא הבהיר שהוא רציני. כיוון שלאורך הערב כבר טעמתי מנחת זרועו וזרוע חבריו לטאי צ'י, אין לי כל כוונות להסתבך איתו. אז דוד, הנה ההודעה, ועכשיו תפסיק בבקשה להופיע בחלומותיי כשאתה מזמין אותי בחיוך לתרגל סטיקי-הנדס!
בחזרה למפגש ולתחילתו. דוד היה מאד סובלני כלפיי, אבל כבר אז נוכחתי לדעת שוב כמה אני מגושם וקשה-תפיסה, וגם כמה… אני ממהר לשפוט את עצמי בחומרה.
לאחר זמן קצר החלפתי פרטנר ואת שאר הערב העברתי בניסיונות כושלים לעשות תנועות של אמן לחימה מסוכן, כשמולי עלם חמודות ששמו פרח מזכרוני (דוד, אתה מוזמן לעזור לי כאן; אתה זה שציוות אותו אליי בצירוף בקשה לנהוג בי בעדינות מיוחדת
)., ושהיה גם הוא סבלני מעל למקובל. בשלב מסוים שמעון, שהרשים אותי בשקט שלו, העביר לאחר התרגולים את השרביט לצבר ארם, וכאשר מתחתי את צווארי לראות סוף-סוף מי הוא אותו צבר ארם המפורסם, נדהמתי לראות את אותו אדם נמרץ וחייכן שהכניס אותי לתמונה קודם לכן, ושחיצונית לא נראה לי בכלל כאמן לחימה (מה שמראה כמובן לא יותר מאשר על הדעה הצרה והמקובעת שלי על "איך צריך להיראות אמן לחימה"
). התדהמה התחלפה חיש מהר ביראת כבוד מלווה בצחקוקים בלתי נשלטים, כיוון שצבר ארם הינו ככל הנראה רב-אמן לא רק בלחימה אלא גם בהומור כובש. הוא הדגים תרגיל "שלא ניתן לשכוח את שמו" (ברור ששכחתי, אלא מה?) בצורה משעשעת ומושכת, וגם מרשימה בעוצמתה. לאחר שהוא הדגים, גם הוא ביקש מכולנו לתרגל, ובזמן התרגול הוא עבר לידי. הוא ביקש ממי שתירגל איתי לסור קמעה וביקש ממני לתקוף אותו (את צבר עצמו). הדבר הבא שאני זוכר הוא שמשאית דיזל תפסה לי את היד, כופפה אותי לרצפה במהירות 143 קמ"ש וסובבה אותי על הרצפה כמו סביבון חשמלי. זה היה בהחלט נחמד. לצערי דוד כפרי התערב וביקש שוב לנהוג בי בעדינות, כי המכנסיים הלבנות שאני לובש הן מכנסי שיאצו ולא מכנסי נינג'ה, וכך אולי נחסכו ממני תענוגות נוספים בסגנון זה. דוד, בוש והיכלם!
לאחר מכן הודיע צבר ארם שהוא מעביר את השרביט לניר מלחי. ושוב הופתעתי, כאשר מי שנראה כבחור ישיבה צנום, נמוך ממני בראש, חלף מעבר לכתף שלי ופסע בשלווה למרכז האולם. את ניר ראיתי עד אותו ערב רק בתמונות, וקראתי עליו לא מעט. הערב הזה נתן לי פרספקטיבה נוספת ומאלפת של אדם שקט, אמיתי, ללא טיפת פוזה, שהקרין תחושה שהוא באמת חי את מה שהוא מדגים ואומר (למען הסדר הטוב – התשבחות הנ"ל ראויות בכל פה גם למורים האחרים). בכל אופן, בשלב התרגול, בשלב מסוים הוא נעמד לידי וביקש ממני לתקוף אותו. לאורך כל הערב "תקפתי" בצורה מאד רגועה, שהיתה מאפשרת גם לסבתא-רבא במיטב שנותיה להתחמק מההתקפה. זה נבע הן בשל חוסר הנסיון שלי והן בשל החשש לפגוע בפרטנר - למרות שכאשר אמרתי זאת למי שהתאמן איתי (דוד, אתה חייב לעזור לי! מה שמו?), הוא חייך בסלחנות (מוצדקת, מן הסתם
). בכל אופן, גם עם ניר עשיתי את זה (חששתי שהמאסטר לא יצליח להתחמק מאגרוף הפלדה שלי?
) ולכן הוא ביקש שאהיה קצת יותר אסרטיבי, ושאתקוף שוב. כאשר עשיתי זאת, חוויתי חוויה מעניינת – יכולתי להרגיש בבירור את העוצמה שלו. הייתי כחומר ביד היוצר, חסר אונים לחלוטין, מצד אחד; עם זאת, יכולתי להרגיש גם איך הוא שומר עליי, מטיח אותי לרצפה ברכות ומרתק אותי בעדינות. אין כאן ציניות – זה באמת היה שילוב של פלדה עם צמר-גפן, וזה היה נפלא לחוות זאת. דבר נפלא נוסף היה ההסבר שלו על שימוש בכוח, שמאד התחבר למה שאני לומד בטאו-שיאצו, ולמה שאני מאמין בו בכלל. ההסבר הבא הוא איך שאני שמעתי והבנתי את הדברים. הוא חזר ואמר, שאנו לא צריכים להשתמש בכוח פיסי; שאם היריב מתנגד ואנחנו מפעילים מאמץ "להתנגד להתנגדות" ולגבור עליה, אנחנו צריכים לחפש מה
אנחנו לא עושים טוב. אפשר לקרוא לזה "מאמץ נגטיבי". להיות רפויים לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. זה אולי מסביר את שילוב הפלדה-צמר-גפן שהזכרתי מקודם. זה גם נתן לי להבין טוב יותר ש"שקט כהר, זורם כנהר" הוא לא סתם סלוגן של טאי צ'י, אלא המהות שלו. מתישהו הסתיים חלק האימון של הערב, ועברנו לשבת במקום אחר ומרווח יותר. בשלב הזה צבר ארם סיפר מעט על חוויותיו ביפן ועל תחילת חזרתו בתשובה שם, ולאחר מכן התפתחה שיחה מעניינת על ערכים, ודבריהם של חלק מהאנשים היו מעוררי מחשבה. בסך-הכל המפגש כולו גרם לי, בפעם המיליון, לחוש צער על שאין ביכולתי כרגע להתחיל להתאמן באמנות לחימה, והשאיר אצלי רעב אדיר לעוד. איני יודע אם אוכל להשתתף ב
סדנת "הלוחם הרוח", אבל לאור המפגש אני מקווה שכן – זו וודאי תהיה חוויה עמוקה. אני ממש שמח שהצלחתי להגיע למפגש אתמול, למרות קשיים לוגיסטיים שהעמידו בסימן שאלה את השתתפותי, כיוון שפגשתי מורים ואנשים מדהימים, שניכר בהם שהם אוהבים את מה שהם עושים ונהנים לגרום גם לאחרים לאהוב את זה. תודה לכל מי שיזם והפיק את המפגש הנפלא הזה. אני כבר מחכה למפגש הבא.