מוות ולידה באמנויות הלחימה (ובחיים).

[ש מים]

מוות ולידה באמנויות הלחימה (ובחיים).

מי שמאחוריו כברת-דרך מסויימת באמנויות הלחימה עבר את זה והתמודד עם זה. כל אחד בדרכו/ה. שיחה ודרשה בבית-הכנסת ביום כיפור, הביאו אותי לתובנה נפלאה ולהקלה גדולה וסיוע עצום בהתמודדות עם מחזור נוסף של תחושת "חזרה לאפס".
ביום כיפור מתפללים היהודים "סלח לנו, מחל לנו", בתקווה ובאמונה שביום זה ימחלו לנו כל חטאינו מהשנה שחלפה ולמחרתו נפתח שנה חדשה, כדף חדש. וכך כל שנה. הציניקאניים והביקורתיים יגחכו, ואני מבין אותם, אבל - מה שהבנתי (ואני מביא את זה עכשיו להתמודדות שלי בחיי אמנות הלחימה) זה שלמעשה אנו מדברים על החיים(!), על "התחלה מאפס". על "התחלה חדשה". וכך (וכך אני רואה זאת היום), למעשה אין "כישלון" או "אי-הצלחה", אלא באותה תחושה של - "חזרה לאפס", של "לעזאזל, אחרי כ"כ הרבה שנות לימוד, הזעה והשקעה, אני לא יודע כלום!" - למעשה מסתתרת תקווה גדולה! תקווה ואפשרות להתחלה מחדש, להתחיל מחדש עם החוכמה של אדם בוגר, עם החוכמה והנסיון של אדם בוגר! וואו! איזה כיף! איזה מדהים!!!
תחשבו על זה.

חג שמח!

 

[ש מים]

shoshin - להיות תמיד תלמיד

העליתי את הפוסט במקומות נוספים, וחברים (כמו-גם דני, המורה שלי, שסיפרתי לו על המחשבות, אתמול אחרי האימון, עוד לפני שהעליתי את הדברים על הכתב) האירו את עיני לכך שהתובנה הזו קשורה למונח מתחום הזן, ל- SHOSHIN. אז מי שרוצה הרחבה על השושין, מצ"ב קישור מעניין.

 

[RoyceGracie]

פעם אחרונה שחזרתי לאפס הייתה כשבעטו לי בפנים והתעלפתי באימון

מתאמן הרבה שנים במוי תאי, אף פעם לא הרגשתי בסכנה אמיתית. בטח שלא באימונים. תחושת כל יכולות זו התנפצה כשהתעוררתי וסיפרו לי שבמהלך ספארינג אחד המשקלים הכבדים במכון שלנו בעט לי לראש ועילף אותי לעשר שניות בערך.
&nbsp
החוויה הייתה שוברת ובונה בו זמנית, מצד אחד ההבנה שאני יכול להתעלף ושקיים דבר כזה, מצד שני הבנות נלוות אודות האופן שבו אני נלחם והסרה מוחלטת של טכניקות שמסכנות אותי (מה שלעיתים גורם לי לתחושה שאיבדתי חלק מהסגנון לחימה שלי, אני מקווה שהוא יתפתח מחדש למקומות אחרים).

 

[ש מים]

מעניין! (שווה הרחבה לדעתי)

 

[ש מים]

תוכל אולי לספר מה החוויה שינתה אצלך?

איך היא השפיעה על העבודה שלך ואיך זה בא לידי ביטוי היום?

 

[RoyceGracie]

אני חושב שהשינוי עדיין בתהליך

אחרי שחזרתי הבייתה מהנוק אווט הייתי בשוק מוחלט, שזה קרה לי, אחרי 12 שנה שאני מתאמן. הרגשתי מאד פגיע, ואולי קצת כאילו הזדקנתי, שהגעתי לנקודה שבה אני צריך לשמור על עצמי.

שאלתי אנשים באימון אחרי איך זה קרה, מה עשיתי, אם הם ראו, איך הגבתי לאחר מכן. אני הרי לא זוכר כלום, זוכר שעבדנו ספארינג, לאחר מכן שאני יושב על ספסל בצד, לאחר מכן (כמה דקות אחרכך) שאני עושה שכיבות בטן שאנו עושים בסוף האימון ומאז רק מה שהיה בבית.

התחושה הקשה ליוותה אותי הרבה זמן וחשבתי על הטכניקה שלי הרבה. עד אותה נקודה, תמיד גם אם היו מתקנים אותי, למשל "אל תוריד ראש" הייתי אומר לעצמי שזה נכון, אבל מצד שני גם הלוחם ההוא וההוא עושים את זה וגם שהתחושה של "מה כבר יכול לקרות לי" הייתה מאד חזקה. אני באופן כללי טוב מאד יחסית במכון, כבר הרבה שנים, אני בחור חזק פיזית ובאופן כללי קשה לעבוד איתי (גם כי אני שמאלי).

במשך חודש בערך גם כעסתי על הבחור שעילף אותי, על זה שהוא לא דאג לי, שלא שאל לשלומי, שלא ישב איתי לאחר מכן. לא הסכמתי לעבוד איתו בספארינגים גם כשזה היה מאד בולט. למשל שכשכולם היו בזוגות ורק הוא נשאר, העדפתי לעבוד על השק מאשר לעבוד איתו. בהמשך הוא בא אימון אחד וסוג של התנצל. אמרתי לו שזה בסדר והשארתי את הדברים מאחוריי.

מבחינה טכנית, הפסקתי לחלוטין להוריד את הראש. אם עד אותה נקודה הייתי מרשה לעצמי לרדת טיפה עם הרגליים (לא מהגב כמובן) בשביל מכות לבטן או למשל לעמוד נמוך בטווח קצר על היריב - הסרתי את זה לחלוטין. הפסקתי להוציא מכות לבטן, בעיקר עבדתי על עבודה מרחוק, הפסקתי לתת מכות לגוף. הרגשתי מאד מסונדל בהמון מובנים, כאילו כל מה שאני יודע ועושה טוב כבר לא אפקטיבי ומסוכן מידי לביצוע. אפילו טכניקות שהן אמנם מסוכנות אבל כבר התמחתי בהן (כמו למשל מכה לגוף עם יד ימין, מה שפותח יחסית את הראש שלי, או קרוס לגוף מה שמוריד אותי נמוך) הפסקתי לחלוטין.

בהמשך, ככל שהזמן עבר, טיפה חזר לי הביטחון והתחלתי ליישם את אותן טכניקות שוב. אבל הרבה יותר בערבות מוגבל. חלקן השתנו. לדוגמא, הקרוס שלי לבטן, אם פעם הייתי עושה אותו תוך שאני לוקח צעד גדול קדימה (מה שמוריד אותי נמוך מאד) - היום הצעד קצר יותר. אם פעם הייתי יורד מאד נמוך כשאני בטווח קצר עם היריב - היום אני כבר לא עושה את זה.

אני הרבה יותר נזהר על עצמי, מבין את המגבלות, חושש לבריאות, לא משתולל. יש בזה גם צדדים חיוביים. באיגרוף תאילנדי יש הרבה פציעות, אני שמח שאת הלקח שלי למדתי פה ומוקדם. ולא כמו רבים אחרים (לדוגמא מישהו מהמכון שלנו שבר את המחיצה באף שלו והוא לא מתאמן שנה עכשיו).

אין ספק שהסיטואציה החזיקה אותי למצב אפס, הביאה אותי לחשוב הרבה על הטכניקות שאני מיישם, על הסגנון עבודה שלי, על מה נכון לי ומה טעות. על מה שווה לסכן את עצמך בשבילו ומה עדיף לשחק בטוח. גם מעבר לרמה הטכנית, זה אימת אותי עם הגבולות של עצמי, ועם העובדה שיש גם שדות שבהן אין לי שליטה מלאה על מה שקורה באקט הלחימתי שלי - אלו שדות שצריך להכיר בהם ולדעת להלחם כשאתה יודע שהם מציאותיים.

אני חושב שאני לא סיימתי את התהליך "התפכחות" הזה ושבעוד שנה מהיום הטכניקה שלי תהיה עוד יותר שונה ויהיה לי יותר מה לומר.

 

[ש מים]

כל הכבוד על הכנות והפתיחות!

ותודה.
ויש לי שאלה טכנית: כתבת שהפסקת לעבוד על מכות לגוף ולבטן. למה?

 

[RoyceGracie]

כי זה גורם לי לרדת נמוך

ומעלה את הפוטנציאל של היריב שלי לתת לי ברך או בעיטה לפנים

 

[ש מים]

תודה. מעניין.