אני איתך - דרך דומה מאוד והן קטנות בהרבה
אני מנסה (לא ממש בהצלחה) להנחיל לילדות שלי מדיניות של שלבים, שבאופן די מפתיע, דומה מאוד לשלבי ההתנהגות אצל מבוגרים: א. לנסות ולבלום מילולית בקול רם (בגיל 3-4, זה אומר להגיד "לא נעים לי", "די !" וכו') ב. לקרוא לעזרה לאחראי על הסדר ג. אם לא עובד - לנסות ולעצור פיזית (שוב, בגילן, היות שהן גדולות פיזית יחסית לרוב מוחלט של הילדים האחרים בגן, והתוקפים בעצמם בעלי קואורדינציה מוגבלת - אני מלמד אותן "פתרון טכני" מאוד פשטני של הושטת יד לבלימה והרחקה). ד. במקביל - מודעות האחת לשנייה - כיוון שהן תאומות באותו הגן, אני מנס להסביר להן שאם אחת צועקת, השניה צריכה לבוא לעזרתה, וכשהן כבר שתיים, להגיד את זה לילד שמולן - "אנחנו שתיים ואתה אחד, אם לא תפסיק נעצור אותך". ה. אם כל השלבים עד כאן לא עבדו - הילד מרביץ להן - אני מסביר להן שהן אמורות שתיהן לדחוף אותו שייפול ואז לשבת עליו (שוב, טכניקה שמתאימה לגילן). הילדות שלי יודעות לדקלם את כל השלבים מצויין, אבל מעשית, מצליחות לקיים בערך את שלב א + שלב ב באמצעות בכי. אני לא מופתע שהיועצת / בי"ס מעמידים עמדה שמתנגדת לשלב של ה"הגנה העצמית". הרי גם המשטרה לא אוהבת זאת (בעיתונות הופיעו לאורך השנים אינסוף ציטוטים של שוטרים מכל רחבי העולם). כנראה שמנקודת המבט של "לאחר מעשה" - הרבה יותר קשה לדעת "מי אשם" לאחר שהתפתחה תגרה, ואולי בנוסף, גורמי סמכות לא מתלהבים מכך שאחרים פותרים את המצב בלעדיהם. שמעתי בעבר את הגננת אומרת דברים שדומים ליועצת, הקשבתי, והחלטתי שדרך הפתרון שאני מלמד לא משתנה - לדעתי, ללמד ילד שלא להגיב בכלל, או להגיב רק דרך גורמי-סמכות זו דרך לא נכונה. בעיני, האמירות הללו מייצרות דרך חינוכית לא נכונה - אף אחד לא באמת היה בוחר לנהוג כך (לחכות שגורם סמכות יתערב) שכתוקפים אותו, אילו היתה לו (המותקף) ברירה, גם לא אותם מבוגרים. לכן, אני לא מוכן ללמד את ילדי לנהוג כך. מאידך, ראוי כהורה לזכור ששיקול הדעת של ילדים הוא שונה, המציאות כפי שהם תופסים אותה שונה, ואיננה בהכרח זהה למסקנות שלנו, אילו ראינו צילום וידיאו של הסיטואציה. זה נכון גם ביחס למבוגרים, אבל נכון שבעתיים ביחס לילדים שלא לגמרי מפרידים בין דמיון למציאות. אמיר