אני לא מקצוענית בתחום, אבל
אני יכולה לספר על מה שעבד על הילדים שלי.
בדרך כלל, חווית הלימוד מסתיימת בכשלון. מדוע? כי אנחנו עושים את כל השלבים הקלים, וכשמגיעים לשלב קצת יותר קשה שנתקעים בו, אז מפסיקים. הילד יוצא עם תחושת כשלון, זה מה שהוא זוכר מהמשחק.
אבל לעומת זאת, אם עוצרים בשלב ההצלחה, התמונה יותר אופטימית. עושים 3-4 שלבים ראשונים, הילד מצליח, מבסוט, ואז עוצרים ועוברים למשהו אחר. הזכרון שיש לו מן המשחק הוא הצלחה.הוא ירצה לפתוח אותו שוב.
השלב הבא הוא להצליח גם את המשימות הקשות יותר. כאן את צריכה להיות מוכנה מראש, עם הפתרון, ולנסות לתת לו כלים: מה חייב להיות כאן, מה לא יכול להיות כאן? איך הפאואר רינג'רס היו פותרים את זה? לשדר לו בטחון שהוא יכול ושהוא יצליח.
לא לגלות לו את התשובה, אם לא הצלחתם - תשאירו את זה כאתגר: טוב, היום לא הלך. נחשוב על זה בלילה וננסה שוב מחר.
היתה לי פעם כזו שהבן שלי העיר אותי בחמש בבוקר עם רעיון לפתרון...
תהליך כזה עברנו עם הסודוקו. התחלנו ממשחקונים מאד קלים, של ארבע בריבוע, עם ציורים. אחר כך עברנו למספרים. אחר כך עברנו לסודוקו עם 9 מספרים בריבוע. למדנו את הכלל הכי חשוב: לא כותבים תשובה שהיא אפשרית, אלא רק תשובה שהיא בטוח נכונה. אחרת זה מכשיל את כל התשבץ. היום הגענו לסודוקו של גדולים (והוא בכיתה א'), אמנם רק הקלים ולא הקשים, אבל הוא פיתח את הכלים להתמודד עם זה.