"זכאי אלא אם הוכחה אשמה". באמת???

[יוביוב הירוק]

"זכאי אלא אם הוכחה אשמה". באמת???

שמישהו יעזור לי להבין את סעיף 413 לחוק העונשין: המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר ששה חדשים.

מה??? עצם קיום החשד הוא הוא העבירה? מספיק שלא אוכל לשכנע שאין לי אחות, כדי שאבלה חצי שנה בכלא?

אפילו שמו של הסעיף הוא "החזקת נכס חשוד".

אני מפספס משהו? איך זה הסתנן למערכת המשפט שלנו?

 

[עופר בן אברהם]

קלעת לדעת גדולים

"מניתוח יסודותיו של סעיף 413 לחוק מתבקשת המסקנה כי מדובר בעבירה יוצאת דופן ביסודותיה, מבחינה זו שהיא מקלה על התביעה ומקשה על הנאשם: ראשית, מסתפק סעיף 413 לחוק בדרישת מודעות בכוח לכך שהנכס חשוד כגנוב, על-אף שיסוד נפשי של רשלנות מהווה חריג לצורך הטלת אחריות בפלילים. שנית, קובע סעיף 413 לחוק הגנה שעל הנאשם להוכיחה על-פי מאזן הסתברויות, ובכך חורג הוא מהכלל לפיו נטל ההוכחה בפלילים הוא על התביעה. בהתחשב בכל אלה ועל-מנת לצמצם את הפגיעה הצפויה בנאשם, הקל המחוקק בתוצאה העונשית של העבירה הנדונה, וקבע במסגרתה עונש מירבי קל יחסית. אף-על-פי-כן, נוכח ההכבדה הניכרת על הנאשם, יהיו שיטענו כי העבירה של החזקת נכס חשוד אינה ראויה, באשר היא פוגעת מעבר לנדרש בחירות הפעולה ואינה תואמת את חזקת החפות. טענה כזו לא הועלתה בפנינו ואיננו רואים להביע עמדה בשאלה זו. מכל מקום, העבירה הנדונה נחקקה טרם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפיכך אין בחוק-היסוד האמור כדי לפגוע בתוקפה" (השופטת דורית ביניש בע"פ 987/02, מדינת ישראל נגד זביידה, סעיף 11, בהסכמת השופטים אסתר חיות ואליעזר ריבלין).
ואוסיף שיש עוד עבירות המטילות חובת הוכחה על החשוד דווקא:
"המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו [קרי: עונשו המרבי, עב”א] - מאסר חמש שנים" (סעיף 186(א) לחוק העונשין).
"הנמצא במקום משחקים אסורים, והיה לקצין משטרה יסוד להניח שמשחקים בו משחקים אסורים אותה שעה, רואים אותו כאילו הוא משחק בו משחק אסור, כל עוד לא הוכיח שנמצא במקום למטרה אחרת בלבד" (סעיף 233(1) לחוק).
כלומר: בעבירות מסוימות חשד סביר, בהעדר תירוץ סביר לסתור, מהווה הוכחה מספקת להרשעה.

 

[עופר בן אברהם]

נ"ב

העבירה הנדונה הייתה קיימת בנוסח שונה מעט בסעיף 311 לפקודת החוק הפלילי המנדטורית משנת 1936, שכותרתו "המחזיק רכוש שלא כחוק": "כל אדם המחזיק בכל דבר, כסף, שטר-ערך או רכוש אחר, ויש רגלים לחשד שהם גנובים, יאשם בעוון ויהיה צפוי למאסר ששה חדשים או לקנס של חמשים לירות או לשני הענשים יחד, מלבד אם הוכיח לבית המשפט שהוא רכש את החזקה ברכוש הזה בדרך חוקית".

 

[עוד יוסף פנדריך]

ההגיון שמאחורי החוק לדעתי

הוא שקשה מאוד להוכיח ידיעה. המצב הרצוי כביכול שהתביעה תוכיח שהנאשם ידע שהוא מחזיק בנכס גנוב איננו בר השגה. קל יותר לנאשם להוכיח שהוא לא ידע מאשר לתביעה להוכיח שהוא כן ידע. בנוסף הנאשם לא צריך להוכיח את חוסר ידיעתו מעל לכל ספק ונטל ההוכחה הוא כמו הנטל במשפט אזרחי. לכן אני חושב שהעבירה לא עומדת בסתירה לחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו ודבריה של ביניש אינם משכנעים.

 

[יוביוב הירוק]

לא לגמרי מסכים

לגבי העבירות האחרות שציינת כאילו גם הן מעבירות את חובת ההוכחה לנאשם:
&nbsp
החזקת סכין - זו עבירה של החזקת דבר אסור, בדומה לסמים מסוכנים. פשוט אסור. אבל ניתנה אפשרות הגנה. כך שזה לא אותו דבר. הרשעה תעשה רק אם הוכח שאכן המעשה נעשה.
&nbsp
משחקים אסורים - כאן העניין הוא חזקה, שמי שנוכח במקום, אכן משתתף. יותר בכיוון של דיני ראיות. מתי ניתן לקבוע משהו כ-"עובדה". זה שונה מעניין 413, שבו ה-"עובדה" היא קיום החשד. לא הגניבה.
&nbsp
אגב, בפסק הדין אליו קישרת, נאמרים דברים שעוד מחריפים את המצב. נאמר שמספיקות נסיבות כלשהן שיעלו חשד, כגון מחיר, נסיבות העיסקה או זהות המוכר. אם כך, אז אני טוען שגם מוצאו של אדם הוא בסיס להרשעתו לפי 413. אם אציג סטטיסטיקה שמוכיחה קשר בין מוצא/גזע ומסחר ברכוש גנוב (לפחות בנסיבות מסוימות). האם בית המשפט לא יהיה חייב לקבל זאת כ-"חשד סביר"?

 

[עופר בן אברהם]

אני מניח

ששום אדם לא יועמד לדין על החזקת נכס החשוד כגנוב בשל כך בלבד, שהוא רכש את הנכס מאדם, שלפי מוצאו או גזעו קיימת הסתברות גבוהה יחסית שהוא גנב.

 

[קלייטון.ש]

זה לא חשד סתם אלא "חשד סביר"

והסבירות היא כבר בעיני בית המשפט. דהיינו מבחינה משפטית זו וודאות. כלומר הנכס המוחזק הוא בוודאות משפטית גנוב. לכן המחזיק בו הוא עבריין מעצם ההחזקה בנכס. עכשיו עליו להגן על עצמו, וההגנה היא שרכש את ההחזקה כדין. ההגנה היא לא הטענה שהדבר אינו גנוב. כבר נקבע שגנוב (אחרת לא היה חשד סביר). ההגנה היא שההחזקה היא כדין. ואם לא כדין, הרי המחזיק מחזיק בדבר גנוב, ועונשו כאמור.

 

[אמירמל]

ממש לא ודאות

המטרה של הסעיף היא דווקא לטפל במקרים שבהם אין ודאות שהנכס גנוב.
סעיף 412 קובע:
"המקבל, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בעוון נלקח, הושג, נשלחה בו יד או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשיה בנכס כאמור, דינם כדין מבצע אותו עוון." וסעיף 411 קובע דברים דומים על נכס שהושג בפשע.
בהתחשב בזה שיש חזקות עובדתיות שקמות מעצם ההחזקה ברכוש גנוב (למשל "החזקה התכופה") אדם שנמצא אצלו טלפון שנגנב (ואין כמובן בעיה להוכיח שהטלפון שאצלו נגנב שכן הטלפון מזוהה ואפשר לבדוק עם בעליו אם אכן נגנב) יוחזק כיודע שהטלפון גנוב ויצטרך להוכיח (או למען הדיוק להקים ספק סביר) כי לא ידע.
סעיף 413 מטפל בסיטואציה שונה, בה אין אפשרות להוכיח כי הנכס נגנב. בחיפוש בדירתו של אדם מוצאים שבעים מצברי רכב ארוזים. אין אפשרות (למיטב ידיעתי) לעקוב אחרי המצברים ולראות איך הגיעו לידיו. אבל כיוון שאדם אינו מחזיק בדרך כלל שבעים מצברי רכב ארוזים בדירתו, נראה שיש חשד סביר שהושגו בגניבה, וכאן נדרש האדם להוכיח שרכשם כדין, למרות שלא הוכח כלל שנגנבו.
יותר מזה, אם תקרא את פסק הדין שהביא עופר, תגלה כי לגבי האישום הרביעי אין המשיבים (בעלי עסק לחלפי רכב) מורשעים בסעיף זה לגבי שילדות רכב שהוכח כי נגנבו (שכן לא הוכח שהן עוררו חשד סביר לכך שהן גנובות) ומורשעים לגבי שילדות רכב שלא הוכח שנגנבו (שכן מצבן הפיזי הטוב עורר חשד סביר שהן מרכב גנוב).

 

[קלייטון.ש]

הוודאות היא משפטית ולא אונטולוגית

יכול להיות שבמציאות באמת הנכס לא גנוב, אבל מבחינה משפטית היחס אליו הוא כאילו הוא גנוב. המצב הוא לא שהתביעה טוענת שהנכס גנוב והנאשם נדרש להוכיח שהוא לא גנוב. התביעה נדרשת להוכיח שהנכס "חשוד כגנוב", ואחרי שהוכיחה זאת מצבו של הנכס עובר - מבחינה משפטית - לגנוב, הנאשם שהחזיק בנכס כבר במצב שהוא החזיק בנכס "חשוד כגנוב", וזה אסור. עכשיו השאלה איך הוא מגן על עצמו.