עופר בן אברהם
Member
אז מה אם הוא היה חשוד?
אורלי וילנאי וגיא מרוז ממאנים להשלים עם סגירת התיק נגד בני פרץ, שנחקר באזהרה בפרשת אייל גולן, והם מתאמצים להציגו כאנס ולשפוט אותו בעצמם בטלוויזיה. לשם כך אינם בוחלים באמצעים: גיא מתחקה אחריו ומטיח בו מול המצלמה את הטענה, ששכב עם מעריצות של גולן, ואורלי מנחה את המרואיינת, שנאנסה לטענתה, ואף שמה מלים בפיה (“מה, בלהוריד לך את הבגדים?”).
אותי הסרטון שהציגו בחדשות ערוץ 13 רחוק מלשכנע, ולדעתי, העבירות לכאורה שהוא חושף נעברו דווקא על-ידי צמד ה"עיתונאים" הנ”ל: פגיעה במזיד בפרטיותו של פרץ ופרסום לשון הרע עליו בכוונה לפגוע (סעיף 2(1), (4) ו- (11) יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע). הכול במסווה של רדיפת צדק והגנה על המוסר, אך למעשה מתוך תאוות בצע (רייטינג) וּבוּרוּת, שכן קיום יחסי מין בהסכמה (לא הוכח אחרת) עם קטינה שמלאו לה שש-עשרה אינו עבירה, אלא אם כן נעשה תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או הבטחת שווא לנישואין (סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין).
כדי להאדיר את הרושם מבליטים בכתבה את העובדה, שנדחה ערעורו של פרץ על ההחלטה לפרסם את שמו (בש"פ 6988/19, בני פרץ נגד הוצאת עיתון הארץ ואח'). כאילו בית המשפט העליון, שדחה את הערעור, אימת את האמור בכתבה והתיר לפרסמה. אבל בית המשפט העליון לא הכשיר את הכתבה. בית המשפט העליון התיר לפרסם את שמו של פרץ בשל העניין הציבורי בפרשה, אך גם הבהיר, כי “ככל שיידרש החשוד לשעבר להתמודד עם פרסומים חלקיים או מטעים, הוא רשאי לפעול לקבלת סעד לפי דיני לשון הרע", וכי "המערער יוכל לזקוף לזכותו בכל הקשר את העובדה שתיק החקירה נגדו נסגר” (סעיף 37 ו- 43 לפסק הדין).
אורלי וילנאי וגיא מרוז ממאנים להשלים עם סגירת התיק נגד בני פרץ, שנחקר באזהרה בפרשת אייל גולן, והם מתאמצים להציגו כאנס ולשפוט אותו בעצמם בטלוויזיה. לשם כך אינם בוחלים באמצעים: גיא מתחקה אחריו ומטיח בו מול המצלמה את הטענה, ששכב עם מעריצות של גולן, ואורלי מנחה את המרואיינת, שנאנסה לטענתה, ואף שמה מלים בפיה (“מה, בלהוריד לך את הבגדים?”).
אותי הסרטון שהציגו בחדשות ערוץ 13 רחוק מלשכנע, ולדעתי, העבירות לכאורה שהוא חושף נעברו דווקא על-ידי צמד ה"עיתונאים" הנ”ל: פגיעה במזיד בפרטיותו של פרץ ופרסום לשון הרע עליו בכוונה לפגוע (סעיף 2(1), (4) ו- (11) יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע). הכול במסווה של רדיפת צדק והגנה על המוסר, אך למעשה מתוך תאוות בצע (רייטינג) וּבוּרוּת, שכן קיום יחסי מין בהסכמה (לא הוכח אחרת) עם קטינה שמלאו לה שש-עשרה אינו עבירה, אלא אם כן נעשה תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או הבטחת שווא לנישואין (סעיף 346(א)(1) לחוק העונשין).
כדי להאדיר את הרושם מבליטים בכתבה את העובדה, שנדחה ערעורו של פרץ על ההחלטה לפרסם את שמו (בש"פ 6988/19, בני פרץ נגד הוצאת עיתון הארץ ואח'). כאילו בית המשפט העליון, שדחה את הערעור, אימת את האמור בכתבה והתיר לפרסמה. אבל בית המשפט העליון לא הכשיר את הכתבה. בית המשפט העליון התיר לפרסם את שמו של פרץ בשל העניין הציבורי בפרשה, אך גם הבהיר, כי “ככל שיידרש החשוד לשעבר להתמודד עם פרסומים חלקיים או מטעים, הוא רשאי לפעול לקבלת סעד לפי דיני לשון הרע", וכי "המערער יוכל לזקוף לזכותו בכל הקשר את העובדה שתיק החקירה נגדו נסגר” (סעיף 37 ו- 43 לפסק הדין).
