איסור מכירת דירה לערבי

איסור מכירת דירה לערבי

לפני כמה ימים ניתן פסק דין בביהמ"ש העליון בשאלה זאת (מי-טל נ' חאלד סלמן).

המערערת חברה שרכשה זכויות בניה בקרקע ציבורית, ממינהל מקרקעי ישראל, סירבה למכור למשיבים, בני הלאום הערבי דירה בבנין דירות שבנתה אך ורק מהטעם שהם ערבים.

תביעת פיצויים שהגישו הקונים התקבלה והחברה חוייבה בתשלום פיצויים. ערעור שהוגש למחוזי נדחה והענין הגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון.

כל השופטים הסכימו שאסור לחברה להפלות בין הקונים בגלל מוצאם או הלאום שלהם מכוח דיני המשפט המינהלי. הקבלן הוא שלוחו של מינהל מקרקעי ישראל וכשם שאסור לגוף ציבורי ממלכתי להפלות בין בני אדם שווים כך אסור גם למי שפועל מטעמו.

אולם הדעות נחלקו בין השופטים באשר לתחולתו של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ושירותים ציבוריים.

החוק אוסר על הפליה מטעמי לאום בהספקת מוצר, והשאלה היתה אם דירת מגורים היא "מוצר". כב' השופט מזוז סבר שכן וכב' השופט שטיין סבר שלא.

לדעתי הדין עם כב' השופט שטיין. בהעדר הגדרה בחוק, ל"מוצר", יש לתת למונח את הפירוש המקובל. דירה לא נחשבת למוצר בלשון היום יום. זאת ועוד אם אתה מחיל את החוק על דירה בהיותה מוצר כביכול, אתה חייב להחילו גם על קרקע לא בנויה שכן אין הגיון לאסור הפליה במכירת דירה אבל להתירה כשמדובר בקרקע לא בנויה. ברור אם כך שכוונת המחוקק היתה להחריג את המקרקעין מהגנת החוק.

למה? בגלל אופיה היהודי של המדינה. האם זה בסדר? בוודאי שלא אבל זאת היתה כוונת המחוקק ולא הוגשה עתירה לפסול את החוק.

שומה היה על ביהמ"ש למצוא תחליף לחוק אך בניגוד לכב' השופט שטיין שסבר שדי בהוראות המשפט המינהלי כדי לפסול את התנהלות הקבלן, אני סבור עם כל הכבוד הראוי שאין להסתמך על המשפט המינהלי. לדעתי צריך היה להתבסס על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השיויון הוא חלק מכבוד האדם. פגיעה בשיויון היא פגיעה בכבוד האדם. די להיזכר במוראות השואה ובגזירות שהוטלו על יהודים עוד לפני השמדתם כדי להבין שאדם שמחליטים עליו שהוא נחות מאחרים הוא אדם שפוגעים בכבודו (בלשון המעטה).

זאת ועוד- ס' 12 לחוק איסור ההפליה קובע- "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק אחר האוסר הפליה."

נמצאנו למדים שניתן על פי חוק היסוד לפסול את התנהלות החברה.

גישתו של כב' השופט שטיין לפיה התנהלות החברה אסורה לפי דיני המשפט המינהלי היא בעייתית. קשה להלום מצב שבו חוק של הכנסת יתיר הפליה ומערכת דינים אחרת תאסור הפליה. דיני המינהל הציבורי אינם חוק אלא קובץ הלכות יציר הפסיקה. ניתן לומר שאם חוק איסור הפליה מתיר הפליית ערבים, אין מקום לעקוף את החוק על ידי פניה למשפט הציבורי.

תוצאה זאת היא כמובן לא חוקתית ופסולה מכל וכל ומתגברים עליה באמצעות פניה לחוק היסוד. בכך גם באה על פתרונה השאלה שעוררו השופטים מה דינה של הפליה במכירת דירה שנבנית על קרקע פרטית ודיני המינהל הציבורי לא חלים עליה. חוק היסוד לא מבחין בין גוף ציבורי לגוף פרטי. החובה לנהוג בשיויון חלה על כולם.
 

קלייטון.ש

Well-known member
בקיצור לכל אחד כולל לשופטים יש השקפת עולם

והם מפרשים ומעוותים את החוק כדי להניב פסיקה המתאימה להשקפת עולמם.
אני לא יודע איך אפשר להגיד על דירה שהיא לא מוצר. למה היא לא מוצר? הרי הדירה נוצרת בתהליך ייצור מובהק ע"י מהנדסים, אנשי מקצוע ופועלים, תוך שימוש במיכשור וידע וחומרים.
ממה שאני מבין המחוקק רצה למנוע הפליה בתחומים שבהם ספק מספק משהו לצרכן, וסיפק כמה מילים שלדעתו מכסות את התחום. יש "מוצר" שהוא משהו חומרי, יש "שירותים" שמספקים אותם אבל הם לא עשויים מחומר. ויש "כניסה למקומות בידור" שזו קטגוריה שלא מתאימים למשהו חומרי שמייצרים ולדעת המחוקק גם לא לשירות שמספקים. אז ככה המחוקק חשב שכיסה את כל האפשרויות ואף אחד לא יחשוב על קטגוריה נוספת ויחשוב ששם מותר לו להפלות.
אבל שופטי בית המשפט העליון יותר חכמים מהמחוקק. המחוקק לא יכול להבטיח שאם שופט רוצה להפיק פסיקה שמנוגדת לכוונת המחוקק, הוא לא ימצא דרך לעשות זאת.
 
למעלה