חופש הביטוי האומלל בישראל

[עוד יוסף פנדריך]

חופש הביטוי האומלל בישראל

לפני כמה ימים דחה ביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור של הבלוגרית לורי שם טוב.

הפרשה בתמצית היא שהנאשמת הורשעה בפגיעה בפרטיות של מנכל משרד הרווחה, בכך שפרסמה באינטרנט מסמכים שמעידים שאיננו משלם דוחות חניה. טענתה שהפרסום הוא בעל ענין ציבורי נדחתה. וכך קובע כב' השופט שוהם-

"מקובלות עליי עמדתן של הערכאות הקודמות, לפיה פרסום מסמכים המעידים על אי-תשלום דו"חות חניה, אותן צבר המתלונן, תוך ניסיון להציגם כמאפיינים את התנהלותו של המתלונן במשרתו הציבורית הבכירה, אין בו כל עניין ציבורי, כמשמעו בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. משכך, הפרסומים אינם חוסים תחת כל הגנה, לפי חוק הגנת הפרטיות, ונראה, אפוא, כי הרשעתה של המבקשת בפגיעה בפרטיות, בדין יסודה."

לדעתי השופט הנכבד טעה. לציבור יש ענין לדעת שעובד ציבור בכיר לא משלם דוחות חניה ומגיע עד כדי עיקולים.

לפיכך לנאשמת נגרם עיוות דין לכאורה והיה מקום לתת לה רשות ערעור שני.

רע"פ 2976/18 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל.

 

[עופר בן אברהם]

האם העניין הציבורי מצדיק פרסום דפים מחשבון בנק?

1. אחת ההגנות, שעשויה לעמוד לפוגע בפרטיות, היא, שבפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה (סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות).
2. אני מסכים אתך, שיש עניין ציבורי בפרסום העובדה, שאיש ציבור אינו משלם קנסות על חניה אסורה, אבל העניין הוא גם בסיבה לאי-התשלום. לגבי זה אמר שופט השלום שהרשיע: “סילמן העיד כי את החובות, או חלק מהם, עליהם נשענת ההגנה בדברה על 'עניין לציבור', שילם זה מכבר, והסיבה להצטברות היתה מעבר דירה ללא עדכון כתובת. הסבר זה, שכאמור - הוא ממש מעבר לצורך - מקובל עליי ומסתבר הוא לאוזן" (סעיף 36 להכרעת הדין).
3. השאלה העיקרית בעניין הנדון היא, האם העניין הציבורי מצדיק פרסום דפים מחשבון הבנק של איש הציבור ומכתב הממוען אליו בנוגע לדו"חות החניה. לכך התייחס שופט בית המשפט העליון, שדחה את הבקשה לערעור שני, תוך שהוא מצטט מהכרעת הדין המרשיעה: “אפילו שתאמר כי היה עניין כזה [עניין לציבור] - אין בו כדי להצדיק חיטוט במכתביו הפרטיים של איש, ופרסומם, בכלל זה - מנכ"ל משרד העבודה והרווחה" (סעיף 3 להחלטה).

 

[עוד יוסף פנדריך]

ביהמ"ש העליון התייחס אך ורק

לאי תשלום הקנסות (ס' 9 להחלטה). הנושא של דפי החשבון לא הוברר דיו.

 

[קלייטון.ש]

בית המשפט לא מסכים שהיה ענין ציבורי בפרסום החובות

להפך. הוא קובע חד משמעית שלא היה. סעיף 33.
אני דווקא כן מסכים שהיה ענין ציבורי בפרסום החובות של עובד הציבור, ועצם העיסוק בסיבות לחובות מעיד על כך שמעניין את הציבור כיצד נוצר המצב שאיש ציבור צובר חובות. שהרי איש הציבור מרגיש צורך להסביר לציבור מאין חובותיו ובית המשפט מרגיש צורך להביא את ההסבר. והרי ההסבר לא היה ניתן בלא החשיפה העיתונאית של החובות. לכן לדעתי טעה בית המשפט כשקבע שלא היה ענין ציבורי.

אולם החשוב יותר הוא שבית המשפט עוסק בשאלת "תום הלב" של לורי שם טוב בפעילותה, ונדמה שזו הסיבה שהורשעה. שיש לה ענין אישי מול הגורמים אותם תקפה ואשר בענייניהם עסקה כעיתונאית. ובית המשפט מצא שלא היה תום לב. והשאלה העולה מכך היא האם עיתונאי צריך להיות חף מכל סדר יום בשאלות שהוא חוקר. האם עיתונאי שיש לו ענין אישי בנושא כלשהו פועל בחוסר תום לב כאשר הוא עוסק עיתונאית באותו ענין.
לדעתי התשובה על כך לא רק שהיא שלילית, אלא שאם תהיה חיובית לא יהיו עיתונאים ולא עיתונים.

 

[עופר בן אברהם]

אז מה להיפך?

1. לא כתבתי, שבית המשפט מסכים, שהיה עניין ציבורי בפרסום החובות, אלא שאני מסכים עם עורך דין פנדריך, שהיה עניין ציבורי בפרסום. אולם בית המשפט ציין, שגם אם היה עניין ציבורי בפרסום, הוא אינו מצדיק את הפגיעה, ועל כן לא עומדת לנאשמת ההגנה לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, שבפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה. הגנה זו אינה מותנית בתום לב, אבל:
2. שופט השלום דן קודם בהגנה אחרת (שלא נזכרה בהחלטת בית המשפט העליון), ההגנה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, ש"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". הגנה זו חלה גם על פרסומים הפוגעים בפרטיות מכוח סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות (בהכרעת הדין, או לפחות בקובץ שקישרתי אליו, נכתב בטעות 18(ו)), והיא כן מותנית בתום לב על-פי הרישא של כל אחד מהסעיפים. גם את ההגנה הזו דחה השופט בנימוק, שהפרסומים לא נעשו בתום לב, אך גם לגביה ציין, שאפילו בהנחה, שהיה תום לב ביסוד הפרסומים, עניין ציבורי לא היה בהם (לדעתי, היה צריך לומר את ההיפך: אפילו בהנחה, שהיה עניין ציבורי בפרסומים, תום לב לא היה בהם. אילו כך כתב השופט, הוא היה עקבי, לאמור: גם אם היה עניין ציבורי בפרסומים, הוא לא הצדיק את הפגיעה, ובכך נשללת ההגנה האחת; ובהעדר תום לב נשללת גם ההגנה החלופית).

 

[קלייטון.ש]

מערכת המשפט מגינה פה על עצמה

ושופטת את מי שפגע בה עצמה.
כאשר בית המשפט קובע שאין ענין ציבורי בפעילותה של לורי שם טוב בענין אחד, הוא מכין את השטח לקבוע שלא היה ענין ציבורי בשאר העניינים בהם פעלה ועליהם כתבה.
הדבר מודגש בצורך שראה כבוד השופט לעסוק בשאלת הענין הציבורי, אחרי שכבר פסק שבקשת הערעור אינה עומדת באמות המידה המצדיקות רשות ערעור "בגלגול שלישי", וקבע "די בכך, בכדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור."
לשם מה אם כן לעסוק בכל זאת בבקשה? לדעתי רק כדי לבסס כאמור את עמדתה של מערכת המשפט לגבי לורי שם טוב ומעשיה.

 

[עוד יוסף פנדריך]

עוד 2 הערות

לכב' השופט שוהם יש דעה בעייתית מאוד על חופש הביטוי. להלן דברין בענין אחר שנוגע לאותה בלוגרית-


בש"פ 2525/18 מדינת ישראל נ' לורי שם טוב (פורסם בנבו, 17.04.2018)

"פרסומים מכפישים ובוטים כלפי עובדי ציבור ומתלוננים אחרים הם בגדר אלימות מילולית הניצבת ברף חומרה גבוה ביותר, ואין להמעיט בחומרת המעשים רק משום שאין מדובר באלימות פיזית ".

אין בהחלטת השופט הנכבד שום התייחסות לשאלת האמת בפרסום.

אין בהחלטה שום התייחסות לחופש הביטוי מול רשויות השלטון. חופש הביטוי נועד בראש וראשונה להעביר בקורת על השלטון והוא נועד מטבע הדברים להגן על הזכות להשמיע בקורת פוגעת.

אין בהחלטה שום התייחסות לפסיקה החדשה בענין העלבת עובד ציבור שקובעת שבקורת על טוהר המידות של עובדי ציבור היא חלק מחופש הביטוי הפוליטי ובעלת מעמד מיוחד.

אין בהחלטה שום התייחסות לכך שעובד ציבור צריך להסתגל מעצם תפקידו לבקורת פוגעת, וכי התפקיד שבחר איננו סוגה בשושנים. מי שעוסק בהוצאת ילדים ממשמורת הוריהם בל יצפה שכולם ישבחו אותו-ואין זה משנה אם הוא עושה את תפקידו נאמנה. עצם התפקיד הקשה מזמין בקורת אכזרית ועליו לצפות לכך.

עד כאן לענין חופש הביטוי.

בנוסף מתברר שהבקורת של הבלוגרית על אותו מנכל משרד הרווחה לשעבר היא רק קצה הקרחון וכי התפרסמו עליו דברים חמורים פי כמה.

http://wp.me/P84aBG-2FK

 

[עופר בן אברהם]

התייחסות לגופה של בר"ע בהחלטה הדוחה אותה

כפי שהסביר השופט אורי שוהם בסעיף 8 להחלטה, רשות לערעור שני ניתנת רק במקרים חריגים. עם זאת, גם אם בקשת הרשות לערער אינה עומדת בתנאים המצדיקים את קבלתה, די מקובל להתייחס בקצרה לגוף הבקשה בהחלטה הדוחה אותה, מן הסתם כדי להקל את תחושת העוול שתיגרם למבקש, בשל כך שהערעור עצמו אולי מוצדק, ובכל זאת הבקשה לערער נדחית.
על כן, גם אם אתה צודק בטענתך, שהשופט בהחלטתו מנסה להגן על המערכת, הנימוק שהבאת אינו משכנע.