שאלה לחברים

שאלה לחברים

האם תוספת בניה שמבוצעת בהתאם לחוק מונעת מבעל דירה שגר בסמוך להגיש תביעה על הפרעה לאור השמש. תודה.
 

prizman

New member
לא זוכר מקרה ספציפי

אבל קראתי על מספר תביעות מסוג זה שהתובע זכה בהן וכמובן גם על כאלו שהפסיד.
כך שתקדימים יש, צריך רק לאתר אותם ולבדוק מה היו נימוקי השופטים בכל מקרה.
 
בנייה בהיתר הגורמת הפרעה לאור שמש

למיטב הבנתי, ההיתר כשלעצמו אינו חוסם תביעה על מטרד או הפרעה לאור שמש שגורמת הבנייה. אפשר ללמוד על כך, בין היתר, מפסק הדין ב-ת"א [שלום, ת"א] 46727/04, דויטש דניאלה נגד מגדל חברה לבטוח בע"מ, ובעיקר מהאסמכתאות המובאות בו, אף כי הוגש ערעור על הפסק, ובסופו של דבר הוא בוטל, כנראה, בהסכמה (ראה ת"א [שלום, נצרת] 38711-02-13, יהודה דרוקר נ' יוסף פטריך, סעיף 44).
 

9x9

New member
לא

מיטב הבנתך הוליכה אותך לכלל טעות.
פסק הדין בוטל כיוון שעל פי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 1188/92 תביעה בשל חסימת אור השמש יכולה להיות מוגשת רק במסגרת תביעה בשל "פגיעה מתוכנית" על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה - ולא כתביעה נזקית רגילה.
הדבר נקבע גם בפסק דין ת"א (שלום חיפה) 23655-02-10 צבי מלמד ואח' נ' אזורים חברה להשקעות בפתוח ובניה בע"מ, מיום 24 בפברואר 2015
 
הפרעה לאור שמש - הבהרות

1. פסק הדין בעניין דניאלה דויטש נגד מגדל, שקישרתי אליו בתגובתי לעיל, נזכר בפסק דין מאוחר יותר, בעניין יהודה דרוקר נגד יוסף פטריך, שאליו לא יכולתי לקשר עקב בעייה טכנית, אך הפניתי אליו בציון פרטי התיק במדויק, לרבות מספר הסעיף בפסק הדין (44), שבו כתבה השופטת רים נדאף כך:
“התובעים הפנו בעניין זה לת"א (שלום-ת"א-יפו) 46727/04 דויטש דניאלה נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ - ת"א (17/1/07), ואשר שם נקבע, שאף חסימה של שעה אחת של אור השמש בשעות הבוקר מקיימת את יסודות העוולה של חסימת אור השמש.
"דא עקא, שמעבר לכך, שהתובעים לא ציינו כי על פסק-דין זה הוגש ערעור, ואשר לטענת הנתבעים בסיכומיהם, מבירור בנידון עם ב"כ הנתבעים שם, עולה כי פסק-הדין בוטל בהסכמה (ראה: סעיף 64 לסיכומי הנתבעים), הרי נראה ששם התובעת תמכה את טענותיה בחוו"ד, בעוד שבמקרה דנא טענות התובעים נטענו בעלמא".
בהסתמך על סעיף זה, ומאחר שלא מצאתי את ההחלטה המבטלת את פסק הדין, כתבתי, בזהירות הראויה, שפסק הדין (בעניין דניאלה דויטש) בוטל "כנראה" בהסכמה.
2. באותו פסק דין שבוטל מתייחס השופט מרדכי בן חיים גם לפסק הדין של בית המשפט העליון ב-ע"א 1188/92, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נגד גלעד ברעלי ואח', וערעור שכנגד, אשר לדברי קודמי נובע ממנו, כי תביעה בשל חסימת אור השמש אפשר להגיש רק על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, ולא על-פי פקודת הנזיקין. על כך אומר השופט בן חיים, בהסתמך על תקדימים של בית המשפט העליון, כי יש להבחין בין תביעה בשל ירידת ערך המקרקעין לבין תביעה בשל המטרד לאדם, לאמור: תביעה בשל פגיעה במקרקעין יש להגיש לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אך תביעה על המטרד לאדם, לפי פקודת הנזיקין (סעיף ג.2.2 לפסק הדין). ואכן, ב-ע"א 1188/92 הנ"ל (פסק הדין של בית המשפט העליון) מסביר השופט יצחק זמיר, כי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מדבר על פגיעה במקרקעין, ולא על פגיעה באדם, וכי הפגיעה תימדד לפי שווי המקרקעין (סעיף 10 ו- 11 לפסק הדין). ולא נאמר באותו פסק דין, כי סעיף 197 הנדון שולל תביעה לפי פקודת הנזיקין בשל מטרד שגרם נזק לאדם עצמו.
3. להבחנה שבין הפגיעה במקרקעין לפגיעה באדם מתייחסת גם השופטת חנה לפין הראל בפסק הדין השני, שאליו הפנה קודמי (ת"א [שלום, חיפה] 23655-02-10, מלמד ואח' נגד אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ). מסקנתה של השופטת לפין הראל שונה מזו של השופט בן חיים, שכן היא אכן מפרשת את פסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון בעניין ברעלי כאילו על מטרד שנגרם בשל בנייה בהיתר לפי תוכנית אפשר להגיש תביעה רק על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תביעה שמתיישנת בדרך כלל בתוך שלוש שנים, ולא על-פי פקודת הנזיקין (סעיף 88 סיפא לפסק הדין). אולם בהמשך מסתייגת השופטת מאותה הלכה ישנה, השוללת לפי פרשנותה שלה תביעה על סמך פקודת הנזיקין, ופוסקת בכל זאת פיצוי לתובעים על עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מההפרעה לאור השמש, אף-על-פי שלא הגישו במועד תביעה לפי סעיף 197 הנ"ל. “המקרה דנן", כותבת השופטת בסעיף 95 לפסק דינה, “הוא מקרה טיפוסי לתביעת נזק בגין עוגמת נפש. אין ספק כי התובעים סבלו ויסבלו כל חייהם מהמטרד בדבר חסימת אור שמש ואוויר, מטרד יומיומי אשר יש בו כדי לפגוע פגיעה של ממש באיכות חייהם”.
4. בסעיפים 82 - 86 לפסק דינה מסבירה השופטת לפין-הראל בדיוק את מה שכתבתי אני לפי מיטב הבנתי, שעליה מלגלג קודמי בהתנשאות האופיינית לו, לאמור: שהיתר בנייה כשלעצמו אינו חוסם תביעה בעילת מטרד (לרבות הפרעה לאור שמש).
 

9x9

New member
הבהרות שמטעות

1. אין שום הבדל בין פגיעה "במקרקעין" לבין פגיעה "באדם".
2. פיצוי על שתיהן אפשר להגיש רק על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.
3. פגיעה, על פי ס' 197 כוללת שני מרכיבים, פגיעה ישירה וגם פגיעה עקיפה
4. הישירה היא במקרקעין עצמם, בעוד שהעקיפה כוללת גם בני אדם.
5. העקיפה - כוללת רעש, חסימת אוויר, חסימת אור, וכו' - שהן פגיעות באדם.
6. כדי להבין זאת, יש לעיין בפסק דין חדש (מספטמבר 2015) של בית המשפט העליון, שבו מוסבר העניין בצורה חדה וברורה -
בסעיף 14 לפסק הדין, נקבע -
"תכנית עשויה לפגוע במקרקעין ולהוריד את ערכם בשתי דרכים: בפגיעה ישירה ובפגיעה עקיפה"
ממשיך ס' 14 הנ"ל וקובע -
"פגיעה עקיפה, לעומת זאת, אינה נובעת במישרין מפגיעה בזכויות תכנוניות אלא ממקור חיצוני. פגיעה זו חלה במקרים שבהם התכנית הפוגעת לא משנה את המותר והאסור במקרקעין הנפגעים אלא משנה את סביבתם, באופן שפוגע בתכונותיהם ומוריד את ערכם. הפגיעה העקיפה אינה נוצרת אפוא ממגבלות שהטילה התכנית אלא מהרעת מצב המקרקעין בעקבות הוראותיה. כזו היא, למשל, פגיעתו של רעש העולה מהכביש שסלילתו התאשרה בתכנית, המוריד ערך דירה; או תכנית המתירה הקמת בניינים רבי קומות בקרבת ביתו החד קומתי של פלוני, אשר יגרמו לחסימת אור ואוויר בביתו."
ס' 15 לפסק הדין, קובע -
"לפי שנקבע בפסיקתנו חובק סעיף 197 לחוק את שני סוגי הפגיעות. על כן, אין מניעה להושיט סעד של פיצויים גם למי שהתכנית פגעה במקרקעיו פגיעה עקיפה"
וגם ס' 19 לפסק הדין, קובע -
"נסכם את דברינו עד כה: הפגיעה שעליה מדבר סעיף 197 לחוק היא פגיעה ב"מקרקעין". פגיעה במקרקעין יכולה להיות ישירה או עקיפה..."
7. לפיכך, אין שום הבדל בין פגיעה במקרקעין ופגיעה באדם ככל שהדבר קשור לזכות התביעה ע"פ ס' 197.
8. ומה קורה אם מגישים תביעת נזיקין רגילה במקום תביעה ע"פ סעיף 197? התשובה בפסק הדין הזה.
 
אתה טועה, יש הבדל בין פגיעה במקרקעין לפגיעה באדם

סעיף 197 לחוק התכנון והבניה עוסק רק בפגיעה במקרקעין על-ידי תוכנית, בין פגיעה ישירה ובין עקיפה, אך לא בפגיעה באדם. כך שאפשר לתבוע בשל מטרד לפי סעיף זה רק בטענה, שאותו מטרד הפחית את ערך המקרקעין.
זה ברור מנוסח הסעיף וזה הובהר היטב בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ברעלי (שהתייחסתי אליו בתגובתי הקודמת), ופסק הדין החדש שהבאת רק מאשש את הקודם, ולדוגמה:
“השאלה שאותה יש לבחון אגב דיון בסעיף 197 לחוק היא כלום נפגעו 'מקרקעין' על ידי תכנית - 'במקרקעין בתורת שכאלה, ולא במי שהוא בעליהם, או מחזיקם'” (השופט עוזי פוגלמן, סעיף 13 לפסק הדין);
“עניינה של עילת התביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הוא הפגיעה בערך המקרקעין המושפעים מתכנון חדש, להבדיל מן הפגיעה באנשים המושפעים מתכנון זה" (השופטת דפנה ברק-ארז, פיסקה שלישית לחוות דעתה).
וכך גם כל המשפטים שציטטת אתה בתשובתך, כולם עוסקים בפגיעה במקרקעין בלבד.
ופסק הדין הנוסף של בית משפט השלום שהבאת עוסק אף הוא בנזק שנגרם לבתי עסק.
עם זאת, לא אותך ניסיתי לשכנע, ואין לי עניין להיגרר שוב לוויכוח אין סופי אתך.
 

9x9

New member
אני לא טועה - ואתה לעולם לא תבין זאת

ואתה עדיין "מתחכם" שהנזק הוא רק למקרקעין, למרות שנאמר במפורש שיש שני סוגי נזק, ישיר למקרקעין ועקיף למקרקעין - שכולל נזק לבני אדם.
פסק הדין אומר במפורש שהנזק העקיף-למקרקעין בסעיף 197 כולל נזק לאדם - אלא שהוא מדגיש שהנזק לאדם הוא לא נזק סובייקטיבי.
נזק סובייקטיבי - זה אדם הסובל מאסטמה שתובע על חוסר אוויר (למשל).
תביעה כזו לא תתקבל, כי ס' 197 לא עוסק בבעיות סובייקטיביות אישיות או במחלה ספציפית של אדם פלוני. מאידך, הוא כן עוסק בנזק לאדם ממוצע.
לכן, ס' 197 כולל פגיעה בבני אדם "רגילים", או כפי שקבעו יחד השופטים ברק-ארז ופוגלמן בפסק הדין:
"אם אמנם הרעש מגיע כדי פגיעה ומה מידת הפגיעה, אינה תלויה בשאלה מי מחזיק במקרקעין במועד מסוים ומה מידת הרגישות שלו לרעש. לעניין זה אחת היא אם הוא מוסיקאי או חירש..."
המונח אחת היא בא לומר שכן קיים פיצוי לאדם מרעש אך הוא יהיה אחיד לכל בני האדם - ולא (כטענתך) שאין פיצוי כלל לבני אדם, אלא רק למקרקעין.
רק אתה עיקש שמקרקעין, הם ורק הם, הסובלים מרעש ולא בני האדם.
 
ראה גם

דברי השופט עוני חבש ב-ע"א (ירושלים) 9682/06, עיריית ירושלים ואח' נגד אסתר דרעי ואח', בסעיפים 29 - 30 לפסק הדין:
“גם אני סבור, בדומה לב"כ המערערות, כי בפסיקת פיצוי בגין מטרדי רעש ולכלוך, במסגרתה של תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק [התכנון והבניה, עב”א], עירב בית משפט קמא מין שאינו במינו. סעיף 197(א) לחוק, שעניינו 'תביעת פיצויים', קובע, כי באם 'נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית'...
“ברי, כי פיצוי הנבחן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה או על ידי בית המשפט בנדון, נעוץ בשיקולים קנייניים, הנוגעים לשאלת הזכויות במקרקעין ולשאלת נחיצותם של שינויים בהם. תביעת פיצויים, המוגשת לידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מתייחסת לפגיעה במקרקעין גרידא, ככל שנוגע הדבר לשאלת ערכם, עובר לאישורה של תכנית כאמור ולאחריו. וועדת התכנון והבניה מוסמכת לבדוק, בכליה שלה ובמומחיותה, נזקיהם של בעלי המקרקעין, בהתייחס לשאלת הפגיעה באיכות המקרקעין ובשוויים גרידא. אין זה מתפקידה של הוועדה לבחון שאלת נזקיהם האישיים של תובעי הפיצויים, משום שבחינה שכזו נדרשת לכלים ולמומחיות שונים בתכלית. בעלי הזכויות אינם מנועים כמובן מהגשתה של תביעה בגין עוולות נזיקיות שונות שסבלו (מטרדי רעש, לכלוך וכדומה), אך דרכם זו נפרדת ואין למזגה בתביעה מכוחו של סעיף 197 האמור".
 
למעלה