תהיות אחרי משמרת לילה.... -טריגר-
דווקא היה לי שבוע חיובי , התחיל גרוע אבל כנראה שהניתוק עזר לי לשלוט בכמה דברים שלא הצלחתי לשלוט בהם תקופה ארוכה.... הייתי במין קהות רגשית שזה מצב ממש נוח לסביבה, הא? כי אתמול אמא שלי אפילו ישבה איתי בבית קפה.....
.......אבל ....... עכשיו.......
כשחזרתי ממשמרת לילה שלישית ברציפות, אמורה להתרסק למיטה נכון?
אז אין לי איך לטשטש את עצמי כרגע...... והמחשבות לא מפסיקות. והראש כואב. והמועקה מקבלת פוקוס פתאום....... ועכשיו אמור להגיע התור של הדמעות. אבל הן לא יורדות....... הן לא....... אני כל כך מבולבלת. דבר אחד אני יודעת- בחיים לא אזכה להיות נורמלית. ומי החליט נורמליות מהי? אפשר לדון בזה אבל אני יכולה לומר שאני בטוח לא נכללת בהגדרה הזאת.
אני מרגישה שלא אזכה לחיות במלוא מובן המילה. וזה אחד הדברים שיותר מלחיצים אותי ..... נמאס לי.
23 שנים שאני נ.ו.ש.מ.ת בלבד. נמאס לי להתקיים. אני רוצה לחיות.... רוצה לאהוב, רוצה להרגיש נאהבת, רוצה לצחוק עד שהבטן כואבת, רוצה המון רגעים קטנים ומאושרים, רוצה שלווה ורוגע....... רוצה ורוצה ורוצה.. כנראה שאמשיך לרצות..
כי מי באמת יכול לאהוב בחורה מבולבלת? בחורה מושפלת? בחורה מלוכלכת ומזוהמת שאף מקלחת לא תנקה אותה ולעולם היא לא תהיה טהורה? בחורה שרוצה לטרוף את העולם אבל תמיד היא "כמעט".
הו, כמעט.. השם השני שלי. תמיד אני כמעט.. כמעט שם, כמעט פה, כמעטטטט! כי בסוף? מקבלת רגליים קרות, מה שמתבטא בהתמוטטות נפשית ופיזית ליום-יומיים. עד שאמשוך את עצמי מהשערות מהמיטה כדי לא לשקוע.
הכל מסביבי דועך, המשפחה שלי מתפרקת לי מול העיניים.. הסבא היקר שלי לא מאושר, היי- זה הרגע הראשון שהעיניים שלי דמעו... סבא שלי, האיש הכי יקר, טוב לב ומדהים.........
שמתי לב שאנשים שאני מעריכה ואוהבת משום מה מאמינים בי ובטוחים שאני עוד אהווה השראה או אנערף .... אני שונאת לאכזב. במיוחד את היקרים לי.. אבל סבא, אל תתאכזב אם לא אתגבר על הכל..בסדר? אני אוהבת אותך... ויודעת שגם אתה אהבת אותי גם בתקופות הקשות של גיל ההתבגרות.... שכולם סלדו ממני. אבל אל תתאכזב, גם אם זה אומר שפחות תאהב אותי......
אני הורסת הכל. אני יודעת את זה. אני באמת היחידה שיכולה לנסות להדביק את הרסיסים שנותרו מהמשפחה שלי, אבל כבר אין לי כוח.. כמובן, אגואיסטית מגעילה.
קשה לי, כואב לי, כועסת כל כך. בודדה יותר מתמיד....
מבינה כמה האונס בצבא שינה אותי- הפכתי למוחצנת יותר, לא יודעת גבולות באופן כללי.....מנסה ללמוד, באמת שמנסה .. מרגישה מפגרת.
מלאה בכעס ...... בכאב..... והסביבה שלי עיוורת.והמסכה? הו כמה שהיא מצילה אותי........ אבל אפילו איתה אני לא נראת נורמלית, מאמינים?
הרצון היחידי שלי כרגע הוא להעיף, לזרוק, לשבור, לצרוח...... אבל כמובן שזה לא מתאפשר.
בחורה שעובדת איתי ולומדת קרימינולוגיה סיפרה שהיא עושה עבודה על פוסט טראומה של הלום קרב.... ואז התחיל דיאלוג בינה לבין בחורה נוספת.. והיא הסבירה לה כמה שפוסט טראומה דופקת את החיים...... שלאנשים אין מושג....ואני? צעקתי את הצעקה השקטה שלי, כמו תמיד..... בלב.
או מה שנשאר מהלב הזה......
ומה שעולה לי לראש מכל הרעשי רקע על פוסט טראומה ועוד שיט... זה תמונות....
****
ושוב הידיים האלה, ושוב היד עם הנקודת חן שעושה לי בחילה. ושוב אני שומעת אותו גונח. ואז שומעת אותו גונח. ושוב יש לי בחילה. ושוב הוא מדבר. צוחק. מכאיב. ושוב אני בוכה. ושוב זה לא אכפת לו. ואז ההוא... ושוב אני אומרת לא. ושוב זה לא אכפת לו. עדיף לשתוק.
ושוב לא יודעת איפה אני רוצה להיות כרגע, מה שבטוח, לא במיטה שלי.... אבל זה לא שיש לי אופציה טובה יותר.
איך זה קורה, איך.... אני באמת משתפרת קצת..... מרגישה באמת שאני בכיוון חיובי אבל לא יודעת לאן הכיוון הזה מוביל....
ופתאום מרגישה שוב בובה.. הוא שהפך אותי לבובה שלו, כנראה שלעד אשאר הבובה שלו. אותה בובה שהוא חלק עם אחרים....
סליחה על הבלאגן, סליחה סתם מיותר... הרגשתי צורך לכתוב מה שעובר לי בראש או חלק ממה שעובר לי בראש, כי זה הרבה יותר גרוע....
דווקא היה לי שבוע חיובי , התחיל גרוע אבל כנראה שהניתוק עזר לי לשלוט בכמה דברים שלא הצלחתי לשלוט בהם תקופה ארוכה.... הייתי במין קהות רגשית שזה מצב ממש נוח לסביבה, הא? כי אתמול אמא שלי אפילו ישבה איתי בבית קפה.....
.......אבל ....... עכשיו.......
כשחזרתי ממשמרת לילה שלישית ברציפות, אמורה להתרסק למיטה נכון?
אז אין לי איך לטשטש את עצמי כרגע...... והמחשבות לא מפסיקות. והראש כואב. והמועקה מקבלת פוקוס פתאום....... ועכשיו אמור להגיע התור של הדמעות. אבל הן לא יורדות....... הן לא....... אני כל כך מבולבלת. דבר אחד אני יודעת- בחיים לא אזכה להיות נורמלית. ומי החליט נורמליות מהי? אפשר לדון בזה אבל אני יכולה לומר שאני בטוח לא נכללת בהגדרה הזאת.
אני מרגישה שלא אזכה לחיות במלוא מובן המילה. וזה אחד הדברים שיותר מלחיצים אותי ..... נמאס לי.
23 שנים שאני נ.ו.ש.מ.ת בלבד. נמאס לי להתקיים. אני רוצה לחיות.... רוצה לאהוב, רוצה להרגיש נאהבת, רוצה לצחוק עד שהבטן כואבת, רוצה המון רגעים קטנים ומאושרים, רוצה שלווה ורוגע....... רוצה ורוצה ורוצה.. כנראה שאמשיך לרצות..
כי מי באמת יכול לאהוב בחורה מבולבלת? בחורה מושפלת? בחורה מלוכלכת ומזוהמת שאף מקלחת לא תנקה אותה ולעולם היא לא תהיה טהורה? בחורה שרוצה לטרוף את העולם אבל תמיד היא "כמעט".
הו, כמעט.. השם השני שלי. תמיד אני כמעט.. כמעט שם, כמעט פה, כמעטטטט! כי בסוף? מקבלת רגליים קרות, מה שמתבטא בהתמוטטות נפשית ופיזית ליום-יומיים. עד שאמשוך את עצמי מהשערות מהמיטה כדי לא לשקוע.
הכל מסביבי דועך, המשפחה שלי מתפרקת לי מול העיניים.. הסבא היקר שלי לא מאושר, היי- זה הרגע הראשון שהעיניים שלי דמעו... סבא שלי, האיש הכי יקר, טוב לב ומדהים.........
שמתי לב שאנשים שאני מעריכה ואוהבת משום מה מאמינים בי ובטוחים שאני עוד אהווה השראה או אנערף .... אני שונאת לאכזב. במיוחד את היקרים לי.. אבל סבא, אל תתאכזב אם לא אתגבר על הכל..בסדר? אני אוהבת אותך... ויודעת שגם אתה אהבת אותי גם בתקופות הקשות של גיל ההתבגרות.... שכולם סלדו ממני. אבל אל תתאכזב, גם אם זה אומר שפחות תאהב אותי......
אני הורסת הכל. אני יודעת את זה. אני באמת היחידה שיכולה לנסות להדביק את הרסיסים שנותרו מהמשפחה שלי, אבל כבר אין לי כוח.. כמובן, אגואיסטית מגעילה.
קשה לי, כואב לי, כועסת כל כך. בודדה יותר מתמיד....
מבינה כמה האונס בצבא שינה אותי- הפכתי למוחצנת יותר, לא יודעת גבולות באופן כללי.....מנסה ללמוד, באמת שמנסה .. מרגישה מפגרת.
מלאה בכעס ...... בכאב..... והסביבה שלי עיוורת.והמסכה? הו כמה שהיא מצילה אותי........ אבל אפילו איתה אני לא נראת נורמלית, מאמינים?
הרצון היחידי שלי כרגע הוא להעיף, לזרוק, לשבור, לצרוח...... אבל כמובן שזה לא מתאפשר.
בחורה שעובדת איתי ולומדת קרימינולוגיה סיפרה שהיא עושה עבודה על פוסט טראומה של הלום קרב.... ואז התחיל דיאלוג בינה לבין בחורה נוספת.. והיא הסבירה לה כמה שפוסט טראומה דופקת את החיים...... שלאנשים אין מושג....ואני? צעקתי את הצעקה השקטה שלי, כמו תמיד..... בלב.
או מה שנשאר מהלב הזה......
ומה שעולה לי לראש מכל הרעשי רקע על פוסט טראומה ועוד שיט... זה תמונות....
****
ושוב הידיים האלה, ושוב היד עם הנקודת חן שעושה לי בחילה. ושוב אני שומעת אותו גונח. ואז שומעת אותו גונח. ושוב יש לי בחילה. ושוב הוא מדבר. צוחק. מכאיב. ושוב אני בוכה. ושוב זה לא אכפת לו. ואז ההוא... ושוב אני אומרת לא. ושוב זה לא אכפת לו. עדיף לשתוק.
ושוב לא יודעת איפה אני רוצה להיות כרגע, מה שבטוח, לא במיטה שלי.... אבל זה לא שיש לי אופציה טובה יותר.
איך זה קורה, איך.... אני באמת משתפרת קצת..... מרגישה באמת שאני בכיוון חיובי אבל לא יודעת לאן הכיוון הזה מוביל....
ופתאום מרגישה שוב בובה.. הוא שהפך אותי לבובה שלו, כנראה שלעד אשאר הבובה שלו. אותה בובה שהוא חלק עם אחרים....
סליחה על הבלאגן, סליחה סתם מיותר... הרגשתי צורך לכתוב מה שעובר לי בראש או חלק ממה שעובר לי בראש, כי זה הרבה יותר גרוע....
