מכירים את הבלבול הזה ..? אולי טריגר..
לא יודעת מי אני ומה אני רוצה..
יכולה לומר בגאווה (למרות שאולי חלק לא ייראו בזה מקור לגאווה) שאני כבר תקופה לא קצרה מצליחה לעשות רוב הזמן מה שאני רוצה, כן זה עולה לי במשפחה.. מרגישה לא אהובה כבר, פעם הייתי מקבלת יחס שלילי.. היום פשוט מתעלמים ממני..
זה כואב ויש לי הרבה נפילות, אך הן קצרות כי אני לא נותנת לעצמי לשקוע..
והשאלה שעולה לי.. האם אני מדחיקה?
התחלתי ללמוד קורס של חצי שנה בתחום התקשורת , דבר שמעולם לא חשבתי שאלמד.... מתכננת ללמוד משפטים (לא בטוחה שזה לא יבוא על חשבון הבריאות הנפשית שלי אבל.. זורמים...) ופשוט מרגישה שפועלת על אוטומט.
כאילו, עובדת המון, לומדת, בקושי בבית- רוב הזמן עם ידיד טוב או חברות מהעבודה..
כן יש לי בעיה בלשמור על קשר מודה.. פעם לא הייתה לי- החברות שלי ליוו אותי מתקופת היסודי.. זה נכון שחברים מתחלפים, אבל מה שמוזר זה שלא תמיד אני מנתקת קשר מבחירה- פשוט שוכחת..אין לי באמת תחושת זמן לצערי.
ומצד שני- מתחברת נורא מהר.. לא באמת נותנת אמון, אבל כן מתנהגת בסוג של תמימות נגדיר את זה ככה?..
בקיצור, מבולבלת ממש.. יש לי מועקה מטורפת.. מרגישה במעין מרדף כזה.. ואני בכלל רוצה לטוס לכמה חודשים מה שהייתי אמורה לעשות אחרי השחרור!
למה אני ככה?..
מישהו גם הרגיש ככה בעבר? זה תקין?? כי הזמן עובר.. ואני לא באמת יודעת מה אני רוצה מעצמי, מפחדת למצוא את עצמי עוד כמה שנים עם תואר שבכלל לא רוצה, תמיד אמרתי שאעבוד רק במקצוע שאני אוהבת. חלמתי על משפחה, לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב אם בכלל.....
אני על הפנים.
אה ו...... אני לא יודעת להגיד לא!!!!!
חברים שלי מטיפים לי על זה ובצדק, אני אלופה בלעמוד על שלי עד שזה מגיע ל.... (לא, לא סקס.. אבל גם נשיקה צריכה להיות מרצון... ) פשוט מרגישה שאני פוגעת / מאכזבת / זה ייפגע בי בסופו של דבר וכו'......
קיצר....... קפצתי בין מיליון נושאים ...... אמרתי, מבולבלת.....
לא יודעת מי אני ומה אני רוצה..
יכולה לומר בגאווה (למרות שאולי חלק לא ייראו בזה מקור לגאווה) שאני כבר תקופה לא קצרה מצליחה לעשות רוב הזמן מה שאני רוצה, כן זה עולה לי במשפחה.. מרגישה לא אהובה כבר, פעם הייתי מקבלת יחס שלילי.. היום פשוט מתעלמים ממני..
זה כואב ויש לי הרבה נפילות, אך הן קצרות כי אני לא נותנת לעצמי לשקוע..
והשאלה שעולה לי.. האם אני מדחיקה?
התחלתי ללמוד קורס של חצי שנה בתחום התקשורת , דבר שמעולם לא חשבתי שאלמד.... מתכננת ללמוד משפטים (לא בטוחה שזה לא יבוא על חשבון הבריאות הנפשית שלי אבל.. זורמים...) ופשוט מרגישה שפועלת על אוטומט.
כאילו, עובדת המון, לומדת, בקושי בבית- רוב הזמן עם ידיד טוב או חברות מהעבודה..
כן יש לי בעיה בלשמור על קשר מודה.. פעם לא הייתה לי- החברות שלי ליוו אותי מתקופת היסודי.. זה נכון שחברים מתחלפים, אבל מה שמוזר זה שלא תמיד אני מנתקת קשר מבחירה- פשוט שוכחת..אין לי באמת תחושת זמן לצערי.
ומצד שני- מתחברת נורא מהר.. לא באמת נותנת אמון, אבל כן מתנהגת בסוג של תמימות נגדיר את זה ככה?..
בקיצור, מבולבלת ממש.. יש לי מועקה מטורפת.. מרגישה במעין מרדף כזה.. ואני בכלל רוצה לטוס לכמה חודשים מה שהייתי אמורה לעשות אחרי השחרור!
למה אני ככה?..
מישהו גם הרגיש ככה בעבר? זה תקין?? כי הזמן עובר.. ואני לא באמת יודעת מה אני רוצה מעצמי, מפחדת למצוא את עצמי עוד כמה שנים עם תואר שבכלל לא רוצה, תמיד אמרתי שאעבוד רק במקצוע שאני אוהבת. חלמתי על משפחה, לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב אם בכלל.....
אני על הפנים.
אה ו...... אני לא יודעת להגיד לא!!!!!
חברים שלי מטיפים לי על זה ובצדק, אני אלופה בלעמוד על שלי עד שזה מגיע ל.... (לא, לא סקס.. אבל גם נשיקה צריכה להיות מרצון... ) פשוט מרגישה שאני פוגעת / מאכזבת / זה ייפגע בי בסופו של דבר וכו'......
קיצר....... קפצתי בין מיליון נושאים ...... אמרתי, מבולבלת.....
