זקוקה לסדר יסודי במוח...... אולי טריגר?
אשמח אם תוכלו לסדר לי קצת את הראש....
אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה הכי קריטית בהתמודדות שלי ובחיים שלי באופן כללי. אני יודעת שהגעתי לנקודה הנכונה עם השלמה והבנה שלא אוכל לשנות את משפחתי , אני בתהליך כמו שרובכם יודעים ובפרק זמן של פחות משנה עברתי תהליכים רבים מבלי לעכל כלום.
הבעיה? שנקודת המפנה הזו שאני יודעת מה עליי לעשות כדי להמשיך היא כ"כ קשה!!!! אני מרגישה שאני על סף התמוטטות שמעולם לא הייתי.
אתמול התקשרתי לבוסית וביקשתי להוריד משמרת אחת בסופ"ש כדי לצבור כוחות- היא כמובן הסכימה. אך זה מקום עבודה חדש שאני עדיין צריכה להוכיח את עצמי וזה לא פתיח טוב (בנוסף לעוד כמה דברים שהקשו עליי...) ובאתי למשמרת לילה, אחרי שעה היא גילתה המון הבנה ואמרה לי שאני יכולה ללכת.... מבלי שהיא יודעת הרבה.. התמוטטתי .
קשה לי לישון, קשה לי לאכול, קשה לי להתקלח, קשה לי לשתף וזו אולי הפעם הראשונה שאני מנסה קצת יותר להסביר בתקווה שאולי באמת זה יקל עליי ותוכלו להכווין אותי..
עזבתי את הבית, גרה כרגע אצל משפחה מורחבת.. עד שאוכל לשכור דירה.
מרגישה עול, מרגישה אשמה בכל עוולות המשפחה למרות שברציונל אני באמת יכולה להגיד שלא אני אשמה בחרא שהולך בינהם אבל.. זו המשמעות שלי.
באמת, לפעמים אני חושבת שאם לא הייתה נויה הם היו צריכים קצת לקחת אחריות ולהתמודד.. נויה אשמה תמיד, בתור ילדה-נערה-בחורה. היא אשמה בפרידת ההורים שלה.. בריבים שלהם עם כולם.. תמידדד.
זה כן מרתיח אותי אבל חוסר ההבנה והילדותיות שלהם גומרת עליי, אולי דווקא בזמן הזה שהתחלתי לפעול בצעדים קצת יותר גדולים כדי להציל את עצמי.
זה בנוסף לפרידה וידיעת הנטישה שאני נאלצת להוסיף......
זה בנוסף לפלאשבקים וההצפות של הפגיעות.......
מרגישה שהכל סוגר עליי. מרוב שרע לי הפסקתי לחלוטין לשתף אנשים או לדבר בכלל ופשוט התבודדתי..... הרגשתי שלא אצליח בלאו הכי לבטא את עוצמת הכאב והלחץ שאני שרויה בו. גם עכשיו לא מרגישה שאני מצליחה אבל מניחה שזו בעיה שלי עם עצמי.........
היחיד שדובב אותי בחודש וחצי האחרונים היה הפסיכולוג שלי שבאמת בלעדיו מניחה שהייתי מתמוטטת.
מרגישה לבד, תלושה ולא שייכת לשום מקום. כאילו אין לי מקום בטוח בעולם הזה... ההשלמה עם העובדה שהוריי מעולם לא היו הורים וכרגע הכל מוטל על כתפיי ואין לי באמת זמן להחלים ולהתמודד עם השלכות האונס , ההליך הפלילי, הפרידה, הכללל כי אני במרדף ובמלחמת הישרדות .
לצערי נאלצתי לבקש לא לעבוד עד שבוע הבא היום, כי אני באמת מרגישה שזה כדי לדחות את ההתמוטטות שלי.. כאילו אני באיזשהו מקום בטוחה שזה יקרה והכל לשווא.
המועקה הפכה לפיזית ממש וחונקת... שום דרך להפחית אותה לא מצליחה. זה סיוט סיוט סיוט פשוט לא מצליחה לברוח מעצמי.....
אני בשלב שאני רק לומדת להבין מה אני רוצה, מי אני באמת ומנסה להתנער מכל הדברים השליליים שאמרו לי במשך שנים.. הרי אין בן אדם שהכל חרא אצלו, לא פשעתי ולא הייתי ילדה חרא באופן חריג.. בטוחה שהיו יכולים למצוא משהו אחד טוב. הבנתי גם שלעולם לא אצליח לרצות אותם ועד היום זה פשוט בא על חשבוני.. כי כל חיי ניסיתי לזכות באהבה שלכם ורק רציתי שיהיו גאים בי.....
אז..........
החלטתי אחרי התלבטויות רבות כן להיחשף ללא עיוות קול/שם בדוי.... כי נראה לי שמי מכם שהספיק להכיר אותי הבין שאני דעתנית מאוד וקשה לי לשתוק (לטוב ולרע).... זה לא היה קל, אך היום בבוקר התפרסמה הכתבה בידיעות אחרונות ובאמת שקיבלתי תגובות מחזקות רבות......
אבל זה לא מרגיש ככה בכלל. אני רק מרגישה יותר בודדה , כאילו אני נתפסת כחזקה בזמן שאני מתפוררת מבפנים, בזמן שאני מנסה לעצור מהלב שלי דימומים רבים כל כך....... ממש ממש קשה לי. אנשים חושבים שאם אדם מכונס בעצמו אז הכל בסדר.. לפעמים זה דווקא כי רע כל כך ..
אה.. ההורים שלי גם מתכחשים אליי. לא , הם לא מאשימים אותי באונס (לפחות זה) אך עדיין אוחזים בדעות של אנשי מערות. לא הזכרתי כלל את המשפחה מהסיבה שכיבדתי אותם..... אמא שלי זרקה לי "את מפשיטה את כולנו בחוץ"- וואלה אמא, חשבתי שאני זו שהופשטה בחוץ תרתי משמע!!!!
באיזו זכות?!?! ועוד להחליט שהם לא קוראים ולא רואים ואם יישאלו יגידו שהם לא בקשר איתי. התגובה שלהם רק גרמה לי להבין שאני חייבת לשבור את השתיקה ולהשמיע את הקול שלי כי זה בוער בי! קשה לי עם חוסר צדק כל כך!
אני שלמה עם זה שלא תטעו, אבל נפילת המתח הזאת אולי בצירוף עם רצף האירועים והשינויים בתקופה הזו יחד עם המלחמת הישרדות-התשה הזו גרמו לי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו- מותשת, זקוקה נואשות לקצת זמן לעכל עם עצמי, להרגיש נאהבת על עוד אדם בעולם חוץ מסבא שלי המדהים.... רק מקום חם ובטוח, שיהיה יציב לשם שינוי....
לא רוצה להתמוטט, לא רוצה להרגיש שהכל היה לשווא, באמת לא רוצה.. אבל מרגישה אובדת עצות כל כך.
מתנצלת על הבלאגן, מקווה שהצלחתי לשתף לפחות ברוב......
רק רוצה לא ליפול........ בבקשה אם מישהו היה בנקודת שבר הזאת אשמח לקבל עצה טיפ או כל דבר שיכול לעזור או עזר לו למצוא כוחות במשבר הזה....
מרגישה שזו באמת נקודת המפנה בחיי.......
לטוב או לרע?
רק רוצה שיהיה טוב .... ובאמת להאמין ולראות את זה קורה.. או לפחות שיהיה לי מקום טוב או דבר טוב אחד.. רק אחד.....
נויה.........
אשמח אם תוכלו לסדר לי קצת את הראש....
אני מרגישה שאני נמצאת בנקודה הכי קריטית בהתמודדות שלי ובחיים שלי באופן כללי. אני יודעת שהגעתי לנקודה הנכונה עם השלמה והבנה שלא אוכל לשנות את משפחתי , אני בתהליך כמו שרובכם יודעים ובפרק זמן של פחות משנה עברתי תהליכים רבים מבלי לעכל כלום.
הבעיה? שנקודת המפנה הזו שאני יודעת מה עליי לעשות כדי להמשיך היא כ"כ קשה!!!! אני מרגישה שאני על סף התמוטטות שמעולם לא הייתי.
אתמול התקשרתי לבוסית וביקשתי להוריד משמרת אחת בסופ"ש כדי לצבור כוחות- היא כמובן הסכימה. אך זה מקום עבודה חדש שאני עדיין צריכה להוכיח את עצמי וזה לא פתיח טוב (בנוסף לעוד כמה דברים שהקשו עליי...) ובאתי למשמרת לילה, אחרי שעה היא גילתה המון הבנה ואמרה לי שאני יכולה ללכת.... מבלי שהיא יודעת הרבה.. התמוטטתי .
קשה לי לישון, קשה לי לאכול, קשה לי להתקלח, קשה לי לשתף וזו אולי הפעם הראשונה שאני מנסה קצת יותר להסביר בתקווה שאולי באמת זה יקל עליי ותוכלו להכווין אותי..
עזבתי את הבית, גרה כרגע אצל משפחה מורחבת.. עד שאוכל לשכור דירה.
מרגישה עול, מרגישה אשמה בכל עוולות המשפחה למרות שברציונל אני באמת יכולה להגיד שלא אני אשמה בחרא שהולך בינהם אבל.. זו המשמעות שלי.
באמת, לפעמים אני חושבת שאם לא הייתה נויה הם היו צריכים קצת לקחת אחריות ולהתמודד.. נויה אשמה תמיד, בתור ילדה-נערה-בחורה. היא אשמה בפרידת ההורים שלה.. בריבים שלהם עם כולם.. תמידדד.
זה כן מרתיח אותי אבל חוסר ההבנה והילדותיות שלהם גומרת עליי, אולי דווקא בזמן הזה שהתחלתי לפעול בצעדים קצת יותר גדולים כדי להציל את עצמי.
זה בנוסף לפרידה וידיעת הנטישה שאני נאלצת להוסיף......
זה בנוסף לפלאשבקים וההצפות של הפגיעות.......
מרגישה שהכל סוגר עליי. מרוב שרע לי הפסקתי לחלוטין לשתף אנשים או לדבר בכלל ופשוט התבודדתי..... הרגשתי שלא אצליח בלאו הכי לבטא את עוצמת הכאב והלחץ שאני שרויה בו. גם עכשיו לא מרגישה שאני מצליחה אבל מניחה שזו בעיה שלי עם עצמי.........
היחיד שדובב אותי בחודש וחצי האחרונים היה הפסיכולוג שלי שבאמת בלעדיו מניחה שהייתי מתמוטטת.
מרגישה לבד, תלושה ולא שייכת לשום מקום. כאילו אין לי מקום בטוח בעולם הזה... ההשלמה עם העובדה שהוריי מעולם לא היו הורים וכרגע הכל מוטל על כתפיי ואין לי באמת זמן להחלים ולהתמודד עם השלכות האונס , ההליך הפלילי, הפרידה, הכללל כי אני במרדף ובמלחמת הישרדות .
לצערי נאלצתי לבקש לא לעבוד עד שבוע הבא היום, כי אני באמת מרגישה שזה כדי לדחות את ההתמוטטות שלי.. כאילו אני באיזשהו מקום בטוחה שזה יקרה והכל לשווא.
המועקה הפכה לפיזית ממש וחונקת... שום דרך להפחית אותה לא מצליחה. זה סיוט סיוט סיוט פשוט לא מצליחה לברוח מעצמי.....
אני בשלב שאני רק לומדת להבין מה אני רוצה, מי אני באמת ומנסה להתנער מכל הדברים השליליים שאמרו לי במשך שנים.. הרי אין בן אדם שהכל חרא אצלו, לא פשעתי ולא הייתי ילדה חרא באופן חריג.. בטוחה שהיו יכולים למצוא משהו אחד טוב. הבנתי גם שלעולם לא אצליח לרצות אותם ועד היום זה פשוט בא על חשבוני.. כי כל חיי ניסיתי לזכות באהבה שלכם ורק רציתי שיהיו גאים בי.....
אז..........
החלטתי אחרי התלבטויות רבות כן להיחשף ללא עיוות קול/שם בדוי.... כי נראה לי שמי מכם שהספיק להכיר אותי הבין שאני דעתנית מאוד וקשה לי לשתוק (לטוב ולרע).... זה לא היה קל, אך היום בבוקר התפרסמה הכתבה בידיעות אחרונות ובאמת שקיבלתי תגובות מחזקות רבות......
אבל זה לא מרגיש ככה בכלל. אני רק מרגישה יותר בודדה , כאילו אני נתפסת כחזקה בזמן שאני מתפוררת מבפנים, בזמן שאני מנסה לעצור מהלב שלי דימומים רבים כל כך....... ממש ממש קשה לי. אנשים חושבים שאם אדם מכונס בעצמו אז הכל בסדר.. לפעמים זה דווקא כי רע כל כך ..
אה.. ההורים שלי גם מתכחשים אליי. לא , הם לא מאשימים אותי באונס (לפחות זה) אך עדיין אוחזים בדעות של אנשי מערות. לא הזכרתי כלל את המשפחה מהסיבה שכיבדתי אותם..... אמא שלי זרקה לי "את מפשיטה את כולנו בחוץ"- וואלה אמא, חשבתי שאני זו שהופשטה בחוץ תרתי משמע!!!!
באיזו זכות?!?! ועוד להחליט שהם לא קוראים ולא רואים ואם יישאלו יגידו שהם לא בקשר איתי. התגובה שלהם רק גרמה לי להבין שאני חייבת לשבור את השתיקה ולהשמיע את הקול שלי כי זה בוער בי! קשה לי עם חוסר צדק כל כך!
אני שלמה עם זה שלא תטעו, אבל נפילת המתח הזאת אולי בצירוף עם רצף האירועים והשינויים בתקופה הזו יחד עם המלחמת הישרדות-התשה הזו גרמו לי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו- מותשת, זקוקה נואשות לקצת זמן לעכל עם עצמי, להרגיש נאהבת על עוד אדם בעולם חוץ מסבא שלי המדהים.... רק מקום חם ובטוח, שיהיה יציב לשם שינוי....
לא רוצה להתמוטט, לא רוצה להרגיש שהכל היה לשווא, באמת לא רוצה.. אבל מרגישה אובדת עצות כל כך.
מתנצלת על הבלאגן, מקווה שהצלחתי לשתף לפחות ברוב......
רק רוצה לא ליפול........ בבקשה אם מישהו היה בנקודת שבר הזאת אשמח לקבל עצה טיפ או כל דבר שיכול לעזור או עזר לו למצוא כוחות במשבר הזה....
מרגישה שזו באמת נקודת המפנה בחיי.......
לטוב או לרע?
רק רוצה שיהיה טוב .... ובאמת להאמין ולראות את זה קורה.. או לפחות שיהיה לי מקום טוב או דבר טוב אחד.. רק אחד.....
נויה.........
