רק לא ליפול... אולי טריגר..

[noya54]

רק לא ליפול... אולי טריגר..

אני נלחמת בשיניים, נחלמת בעצמי, נחלמת על הקרובים אליי - אך אין מי שנלחם עליי.
חרדת הנטישה שלי התממשה, איבדתי את אהבת חיי- אני לא כועסת עליו, מבינה .. הוא עבר איתי כל כך הרבה דברים קשים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שאעבור.
כואב לי כל כך, מרגישה בודדה ולבד יותר מתמיד. מנסה לפתח חסינות ולא להתייחס לעלבונות מהמשפחה ולהמשיך בקו שהחלטתי- להציל את עצמי.
לקח לי הרבה זמן, יותר מחצי שנה להפסיק להילחם בעוולות העולם ולהתמקד בריפוי שלי ובמי שיקר לי- בן זוגי לשעבר.
איך מתמודדים עם תחושות האשם שגרמתי לו רק כאב? אני יודעת שלא רק.. אבל זה מרגיש ככה, דווקא עכשיו כשאני בתהליך שהבשיל ובא ממני .. הוא לא מסוגל יותר..
אני רוצה לגרום לו אושר, מגיע לו, זכיתי לכמעט שנה של להבין מה זאת אהבה אמיתית וכבוד , למדתי איך אני רוצה שהמשפחה שתהיה לי תראה.
בעבר לא הסתכלתי על העתיד הרחוק.. בכל התהליך הזה הצלחתי לחזור להאמין, ואני לא רוצה להרגיש שהוא גם וויתר... הוא לא וויתר כי הוא כ"כ מדהים שעדיין אכפת לו ממני.
אין לו כוחות והוא צריך שקט.. מצחיק כי זה בדיוק מה שאני צריכה. ואיתו, עם המשפחה שלו המדהימה והחמה היה לי את זה, אני כל כך צמאה לחום ואהבה , שקט, רגעים טובים.. אבל גמרתי אותו. הייתי צריכה להתעורר קודם , זה תמיד תמיד קורה לי!!!!
אני כבר שבוע עם לב שבור וכואבת יותר מתמיד נלחמת וממשיכה לתפקד... מפחדת ליפול. מוצפת, אך למדתי מאוחר מידיי לשלוט על הרגש .
ביום כיפור עשיתי חשבון נפש עם עצמי, ניסיתי לסלוח לעצמי על רגשות האשם, על זה שאני מלקה את עצמי שוב ושוב... אבל בתכלס?
לא באמת עובד. הייתי צריכה לקבל את הכאפה הזו- כי כרגע אני מפנימה "אם אין אני לי מי לי"- אבל קשה כל כך לבד, כשכולם וויתרו ואני חיה בבית שהוא שדה קרב. רק פינה שקטה חמה ואוהבת בסוף יום....
אחת המטרות היא לצאת מהבית,אך עוד קושי ועוד קושי. כאילו אם יש אלוהים הוא מאתגר אותי בכוונה. מזה מאתגר? בודק עד כמה בן אדם יכול.. הוא בטוח לא עוזר למי שעוזר לעצמו, אבל למה הכל נהרס?
למה , אני פשוט הורסת כל דבר טוב.
אני לא מאמינה שאוכל לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת אותו, היחיד שהצליח לעבור את החומות שבניתי ולהגיע אליי, לרכוש את האמון.
אני עדיין מאמינה לו ובו, כשהייתי בהתחלה נסערת כעסתי- היום אני מבינה , מלקה את עצמי- רוצה לפצות אותו. הרגעים הקטנים שהוא הצליח שימחו אותי כל כך, רוצה להיות שם איתו, לא לשאוב כוחות- למצוא שוב את השלווה והרוגע ביחד , להתמקד בקשר, בנו, בו..
חוץ מלהיות אסירת תודה לו על מי שהוא היה בשבילי- ראה את הטוב שבי גם כשאני לא ראיתי ולהתנצל שהתעוררתי מאוחר.. אין לי הרבה לומר, טעיתי, ההזדמנויות לתיקון התבזבזו ודווקא עכשיו כמו כל דבר בחיי כשאני בנקודה הנכונה- הוא כבר לא שם.
וזה כואב, כואב כ"כ.. אבל זכיתי בו לתקופה..... ועדיין מתפללת שתהיה לי ההזדמנות האחרונה לתקן, עכשיו. אבל מניחה שכמו כל דבר בחיי- זה לא ייקרה.
ולא, הפעם אני לא מאשימה את משפחתי שלא הייתה שם, לא מאשימה את הפוגעים שהכל צף דווקא לאחר חודשיים שהיינו יחד והכל התחיל..... מאשימה רק את עצמי. לוקחת אחריות ויודעת שלמדתי מאוחר מידיי, אבל הבעיה.. שאני רוצה לתקן רק איתו.
להיות שם עבורו.. לתת לו רוגע, לגרום לו לחייך.....לזכות שוב במבט האוהב והמאמין שלו.....
מרגישה שהוא היחיד שראוי לכך, לטוב שאני רוצה ויכולה לתת...
ולא, אני לא חושבת שזה יישתנה.. יכול להיות שאכיר בעתיד מישהו, עדיין מאמינה שיש עוד אנשים טובים- מעט, אבל טובים. אבל בטוח שהוא לא יהיה אהוב ומשמעותי עבורי כמו שהוא.....
איך ממשיכים בלי ליפול עם הכאב וההשלמה של העבר, אך עם לב שבור שזה כואב יותר מהכל.... בידיעה שאני האשמה, בידיעה שלא הגיע לו..הגיע לו רק את הטוב שבי, איך איך ...
תנו לי עוד סיבה קטנה לא לוותר - כי הסיבה היחידה שיש כרגע זה עצמי כי אין מי שיילחם וגם לא צריך להיות... אבל כואב כל כך, נמאס לי לבכות, נמאס לי לכאוב, רוצה אושר.. רוגע....שלווה...... חיבוק חם...אהבה....
זה הרבה מעבר ללב שבור, זה לאבד את החבר הכי טוב ויקר שהיה לי.... הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים .....

 

[liorah1]

תקווה

נויה יקרה,
העברת כל כך במדויק מה את מרגישה, את הכאב שלך, את היופי שחווית איתו, את הוקרת התודה...
אם את רואה תמונה כל כך רחבה כמו שבטאת פה בטקסט הזה, אז את במקום של יכולת להתקדם ולהמשיך לעזור לעצמך.
נכון , זה כואב, ואין מה לנסות להתעלות מעל לכאב. רק מבקשת שתזכרי שכל היופי והתקוה שהוא ראה בך, נמצאים אצלך. הוא לא המציא כלום, הוא רק ידע לזהות. וכל הטוב הזה שלך לנצח ואת תעשי ממנו עוד ועוד יופי וטוב, יחד עם הכאב.
חיבוק גדול,
ליאורה

 

[noya54]

אני איכשהו תמיד מצליחה לראות את התמונה המלאה

ובעבר ראיתי תמונות מלאות של עוולות העולם שלקחתי על כתפיי הקטנות, במקום להתמקד יותר בי- מה שמעולם לא היה כי ביטלו אותי מגיל 9.. המשמעות שלי הייתה לתקן ולקחת אחריות על בעיות של אלו שאמורים להיות "המבוגרים" במשפחה.
לאט לאט ובחודש האחרון זה התחיל להבשיל ובשבוע וחצי האחרון יותר מתמיד- שאני באמת רואה את עצמי ואותו, את אלו שראויים לי.
אני מאוד קשה וביקורתית כלפיי עצמי (גם זו מלחמה פנימית שלי ללמוד לסלוח ולאהוב את עצמי) כך שכמו שאמרת מה שהוא ראה הוא לא המציא, אבל אני יודעת שיש לי הרבה יותר כוחות ורצון להראות לו עוד... כי עדיין, אני באמת במקום של לעזור לעצמי להתקדם ולהחלים כי אני יודעת שזה התפקיד שלי בלבד. הציפיות מהאנשים שמאכזבים פעם אחר פעם ומנסים לרמוס - פסקו.
אבל אני רוצה לא פחות אם לא יותר להיות שם עבורו, להעניק לו ולי טוב, שלווה, רוגע..... מי ייתן ואי פעם הוא ירצה לתת הזדמנות .. אני לא חושבת שיש לי זכות באופן כללי ובמקרה הזה בפרט ללחוץ - כי אני עדיין אוהבת אותו כל כך ורוצה לתת לו את השקט שהוא זקוק לו, למרות שאני יודעת שאני רוצה את זה כמוהו ואיתו, אני מכבדת אותו ומעריכה כל כך ויודעת שהוא מספיק אינטיליגנט כדי לדעת מה נכון עבורו.. פשוט לפעמים, בגלל שכל ההזדמנויות לא היו בנקודה בה אני נמצאת כיום אני מרגישה שמגיעה לשנינו הזדמנות נוספת. אבל שוב, מה שטוב לו טוב לי.. כשאני יודעת שהוא מאושר- אני מאושרת...... אני עדיין מאחלת לו מכל הלב שימשיך להיות מי שהוא, כי הוא באמת מיוחד. מאחלת לו ושמחה לשמוע שהוא מצליח (אני ידעתי שהוא יצליח בכיוון בו בחר מההתחלה, למרות שהוא היה סקפטי..ואני יודעת שהוא יגיע לאן שרק יירצה) אבל מרגישה רעה, שאני לא מסוגלת לאחל לו לפגוש מישהי שתחליף אותי..... אני רוצה להחליף את עצמי, באופן חלקי, כמו שבעיניי אני לא אותו אדם (הרי ידוע לנו שכל התהליך של טראומה והחלמה הוא מוות פנימי ובנייה חדשה של עצמנו) אני רוצה להיות זו שתגרום לו אושר, זו שתהיה שם בשבילו תמיד.. זה רע? כי אפילו זה גורם לי להרגיש רעה.
אני יודעת שטרם סיימתי את התהליך, יש עוד הרבה לשפר.... ויכול להיות שהטיפול יימשך גם לאחר שאגיע לנקודת השלמה (מקווה, כי יש לי ציפייה מעצמי תמיד ליותר ויותר) כדי לשמר את זה, כדי שבעתיד כשאזכה להקים משפחה חמה ואוהבת לא אשליך את עברי על הילדים. יודעת שזה הכרחי- ראיתי, עדיין רואה וחיה בבית הורים שלא עברו תהליך, ששוללים את תחום הפסיכולוגיה. זה מחרפן, אם אני מצליחה לראות את התמונה כולה איך הם לא? יש פסיכולוגים טובים, יש פסיכולוגים פחות טובים, אני מאמינה שצריך למצוא פסיכולוג שאיתו תהיה אינטרקציה טובה ואמון (עברתי בחיפוש לא מעט עד שמצאתי את הפסיכולוג שלי) ועדיין- זו ראייה ילדותית לחשוב שהכל בידיו. כי טיפול מוצלח מצריך לפחות 95% רצון ועשייה של המטופל- עם הכוונה ומקום לשתף של המטפל 5%. כי הוא יכול להיות המטפל הכי טוב שיש, אך בסופו של יום הוא לא יכול לעשות את הדברים במקומי.
כשהייתי ילדה הלכתי שנים לפסיכולוג שפיספס את מקור החרדות, הפך אותי לאשמה ו"טרוריסטית" (והייתי ילדה!) שמפרידה בין הוריה- איך ניתן בכלל לחשוב שיש ילד שרוצה שהוריו ייפרדו? עדיין מאמינה במשפט של מיכל דליות "סופר נני"- אין ילד רע, יש ילד שרע לו. וצריך לבדוק למה. אותו פסיכולוג היווה עבורי כמו "סבא". הוא לא האמין בי באמת שאתגייס, בטח שלא אסיים קורס קצינים.... והייתי חייבת להוכיח, אך באותה תקופה הוא סיפק עבורי מישהו שנותן יחס ומקשיב, חום ואהבה אבאהית שהייתה חסרה לי ...... ועד היום.
אך חושבת שאם הוא היה הגון מספיק- הוא היה אומר זאת, כי כשרואים מטופל שלא באמת בשל לטיפול צריך לומר זאת, כי עד היום אני מרגישה אשמה בכמויות הכספים העצומות שהושקעו מהוריי לשווא. מה גם שאולי הוא נתפס בעיניי אמא שלי כמייצג הפסיכולוגים.
כך או כך, אני יודעת שהטיפול שלי עם כל הכאב שצף וצריך לצוף ולעבד אותו- טוב לי, אני רואה שאני מתחזקת למרות שיש נפילות לצורך עלייה.. וכבר מנסה להתעלם מהמשפטים הקבועים של ההורים שטוענים שמאז הטיפול אני מתדרדרת.
אני גם מבינה שלקחתי על עצמי את תפקיד המטפלת של המשפחה, וזה לא תפקידי כילדה. אז לאחרונה למדתי להרפות מהם ולהבין שאני יכולה לשנות רק את עצמי. ואני השתנתי, ומאמינה שבהמשך אתחזק ואחלים וזה יהיה שינוי חיובי..
אך עם כל ההבנה הזו- אני יודעת שאני רוצה, מסוגלת וגם צריכה (אצליח גם לבד, פשוט יותר קשה..) את הקשר עם בן הזוג לשעבר שלי, כי אותו? אני לא רוצה לשנות. לא אשקר, אני לא חושבת שהוא מושלם כי אין אדם מושלם. אבל בזוגיות צריך לבדוק האם ניתן לחיות , לקבל ואפילו לאהוב את השריטות של הצד השני. אני מקבלת ואפילו אוהבת את הדברים הקטנים שהציקו, תחושת הפיספוס היא בגלל שאני יודעת שלא הייתי אני, הפכתי לאונס וזהו. היום אני לא, זה חלק ממה שחוויתי ועיצב אותי- אך אני אדם עם עבר, הווה ושאיפות לעתיד מעבר לכך. וזה משהו שניתן לשנות- אופי בסיסי לא, אך דפוסים הרסניים והתנהוגיות כתוצאה מכך כן. כ"כ חשוב לי להראות לו שזו לא אני, לתקן.... כי הוא ראוי לכך, ועם מעט תקווה (עובדת על זה כדי לא להתאכזב..) שנחזור, וגם אם לא- תמיד המקום שלו בלב שלי יישאר, זכיתי, טעיתי, תיקנתי חלק, אבל מה שבאמת הייתי צריכה לתקן? הבנתי מאוחר מידיי .......
ועדיין, לבד עם כל התובנות הללו, הכאב, השגרה שחייבת להימשך ואני צריכה לחזק אותה..... והוא חסר , יותר מתמיד.

תודה ליאורה יקרה, שאת כאן תמיד להאיר ולחזק, שהאמנת בי עוד מהרגע הראשון שהגעתי לפורום הזה, דיפדפתי קצת אחורה כדי לראות מה רשמתי בעבר, זה עוד יותר מבהיר לי את השינויים שאני עוברת ומקווה להמשיך....

 

[liorah1]

כל כך טבעי

נויה יקרה,
כל כך טבעי לרצות לתקן, לרצות להיות האישה היחידה בחייו של מישהו כל כך ראוי בעינייך, אין בזה טיפה רוע.
חיבוק גדול, יקירה
ליאורה

 

[בנשיר]

שבוע טוב וריגשות אשם .

נויה חג שמח .
אהיה קצר ותמציתי . יש לי שאלות ומחשבות לשתף אותך או כל אחד שמתה לו החברות וחווה ביטול יחסים והתיחסות . נעזוב פסיכולוגיה ..ופרוייד אקח אותך גם בפילוסופיה ....מעט שפינוזה ומעט יום . אולי גם נוספים הם אצלי בנבחרת ...ישברו לך מועקות לא את הלב .
רגשות אשם הן רגשות לא תמיד מציאות בנויה או נבנית . אני אסביר לך עם אסון אחר אולי זה יכוון אותך . לפני הרבה שנים היתה תאונת רכבת באוטובוס טיול של ילדים במחסום הבונים . או בשמו אסון הבונים . התלמידים היו ילדים נהרגו רבים הם באו עד כמה שזכור לי מפתח תיקווה . ריגשות האשם היו מפתח תקווה עד הבונים . קמו כמה חכמים וטענו שהיה פגם מבחינה הלכתית או דתית טענו לפשע כנגד השם ולכן בא העונש . רצו לצור רושם של אשמה בעיקבות חילול השם ....ברור שקמה צעקה גדולה וגינוי חריף מכל הכיוונים. אבל ריגשות האשם נשארו .
תמיד אפשר למצוא סיבה למה ומה עשיתי לא נכון . והאם אוכל להתגבר על תחושת האשם . אני יכול להמשיך אבל הספקתי להכיר אותך . מספיק מילים .
תפקידו של החבר היה שם בזמן המתאים . תפקידך היה שם וכאן בזמן המתאים . את גם נתת זה לא רק שהוא קיבל ונתן . אני רואה בכך הישג של השתקמות כי את מסוגלת להכיר להתאהב להתידד לסבול ולהיפרד . יכולת הנפילה והמודעות אליה היא דרך כבירה וחשובה . כבדי אותה . את לא הראשונה שחבר או חברה נאמנה עם יחסים טובים ויתכן מלאים שמתפרקת לה החבילה או המיקשרים החברתיים . ראיתי כבר רגשות אשם חרדה ונטישה ביחד . חזקים מאוד ...יפליא אותך ...אהבה בין אישה לאישה ...חד מיני .
כבדי את התקופה של רגשות האשם . כולנו שם גם זקנים שמאבדים את בן \בת זוגם לטובת מועדון השיש המאוזן . כועסים ומאשימים את עצמם שלא נתנו יותר ועוד ועוד .
יש סיכוי שגם האהבה הקודמת שחווית לא היתה מתקיימת ...על כך שהתקימה צריך לומר תודה . ולקבל בשימחה את המחשבה על הבאה ...ואולי הבאה .
יום כיפור הוא תאריך בלוח העיברי . חשבון נפש את יכולה לעשות בכל יום בכל שעה וכל זמן הוא טוב .גם בזמנים קשים תגידי לפחות שלוש פעמים תודה . ועשרים פעם כן . זה יפתח לך את המחשבה והמועקה .
לב שבור זה מקום שיש אצל כולם כל הזמן תלוי בך כמה תמסגרי אותו . לא לנסות להשמיד אותו הוא לימד אותך מתי מתנפץ הכל .
סיבה נוספת שלא ליפול ...יש לך תפקיד עוד ערך מוסף .
אני פה ועוד אחרים ששמחים על עצם היותך באשר את ודומה לי מאוד

 

[noya54]

אתה צודק, אומרת תודה כל רגע...

אבל לא מצליחה להתגבר על תחושת הפיספוס, שיכולתי לתת יותר..כי מגיע לו יותר.
זה כואב כי כמו שאמרת זו נפילה ואולי הכי כואבת ומעוררת שחוויתי. התפקחתי מאוחר וזה מכרסם מבפנים...
אני לא מפסיקה לומר תודה, למדתי ממנו המון ולמדתי מה זו אהבה אמיתית.. ועדיין אוהבת כל כך, מתגעגעת.. יודעת שמהנקודה הזו אנחנו יכולים לצמוח ואני באמת עושה חשבון נפש כל יום ... מבינה כמה טעויות. מבינה מה הפסדתי.. לא מאמינה שיהיה מישהו שאי פעם יוכל להכנס לנעליים שלו , זו תחושה שנלקח ממני חלק משמעותי...... יודעת שזכיתי, יודעת שנתתי מה שהייתי מסוגלת- אך יודעת שבחודשים האלו למדתי כ"כ הרבה ושהיום אני מנתבת את הכוחות למקום הנכון לי ואני מסוגלת להעניק לו את כל מה שמגיע לו ויותר......
אבל, מכבדת ומעריכה כ"כ שאני יכולה להבין ... אבל מתקשה להשלים , למה עכשיו לוותר? עברנו באמת דרך ארוכה וקשה בזמן לא ארוך, אני לומדת להכיר את עצמי ולראות את עצמי ולא רק אחרים- אלא אחרים שראויים שאראה אותם. מנסה להקיף את עצמי באנשים טובים אך אין תחליף..... לא מאמינה שאהיה מסוגלת לאהוב ככה עוד גבר, אין לי מילים כדי לתאר כמה הוא משמעותי עבורי, כמה אני רוצה לגרום לו אושר, כל חיוך שלו והצלחה שלו משמחת אותי באמת, יותר מאשר הצלחות שלי...
מרגישה מחוסרת כוחות ולבד כ"כ, מכריחה את עצמי לא לשקוע ולהמשיך בפעולות יומיומיות ובמטרות שהצבתי לעצמי, אבל הכאב שם לא מרפה, תחושת הפיספוס והרצון לתקן ... להיות שם עבורו ברגעים טובים ורגעים קשים, ליצור ביחד רגעים טובים עם הרבה יותר הבנה מהנקודה הזו- רגשות שלא מצליחה להוציא מהראש.
הוא היה מקום הרוגע והשלווה שלי..... נותרתי בביתי שהוא שדה קרב, בלילות כשאני כל כך רוצה רק לחבק אותו ולראות סרט ביחד.... זה חסר.. השיחות שלנו, הפכתי והרסתי את הקשר ובאיזשהו מקום האונס והטראומות הנלוות הפכו להיות אני- היום אני נויה, שחוותה טראומות קשות, יודעת שהיא חזקה אך מרגישה לבד ובלי כוחות ולפעמים חלשה וצמאה לקבל חיבוק ומבט מאמין ותומך ממנו.....
לאט לאט יותר רגעים טובים וגם אלו שלא צפים לי במחשבות, תמיד אפשר לחשוב איך הייתי פועלת אחרת זה נכון, מבחינה רציונאלית יודעת שזה לא נכון לשפוט את עצמי בתקופה הזו- אך הוא גם היה שם איתי, גם לו קשה לעכל אני מאמינה, ודווקא מהמקום הזה כל כך רוצה לחבק אותו, לגרום לו אושר שיגבור על מה שעברנו.. שנינו מחושלים, מתקשה להשלים עם זה.... אבל איך אומרים, הזמן עושה את שלו? שבוע וחצי ואני רק ממשיכה להתפקח ולהבין יותר, וזה כואב יותר.
אני לא נותנת לעצמי מקום להישבר- אני מייחלת שתקופת החגים תגמר כבר, אצל הפסיכולוג אתן לעצמי להשתחרר.. חלק מהגבולות שאני מנסה לשמור עליהם.
במקסימום- בוכה קצת לבד בלילה..... אבל הכאב לא מרפה ממני.
בטוחה שאתה יודע כמה קשה לגשר בין הרציונאל לרגש- רק שבמקרה הזה, על העבר אני מגשרת , אבל תחושת ההחמצה נמצאת גם ברציונאל....
מעבר לחרדת הנטישה שקיימת בי לצערי ואני נאבקת בה בכל יום, אני לא מרגישה נטושה- הוא כל כך טוב ואכפת לו ממני שהוא נפרד אבל לא נטש.. לכן אין בי כלל רגשות של כעס - הם חלפו לאחר סערת הרגשות שהיו ביומיים הראשונים. כי אין לי באמת על מה לכעוס, רק להתנצל ולהוקיר תודה עצומה....
הזכרת שמות רבים של פילוסופים כאן וגם בעבר.. יש לך המלצה ספציפית למקרה שלי? כי להשלים עם התחושה שפיספסתי כנראה לעולם לא אשלים.. אך אין לי ברירה, מכבדת אותו ואת ההחלטות שלו.. למרות הכאב.
תודה על ההתייחסות והנקודות למחשבה....

 

[בנשיר]

לשאלתך . אף פעם לא יהיה פילוסוף אחד או בודדים . את בתהליך

הפילוסוף הכי טוב בשבילך הוא זה שיציג בפנייך את רוב הזרמים הדעות והביקורות עם המגרעות בכל תאוריה או החור השחור בכל מחשבה ונסיון ליישמה ולהכיל אותה .
ללא פיספוסים לא היינו מעריכים את החיים והמאמצים .